שו"ת תעלומות לב חלק א קפו

להשאר נשוי עמה. אי מחייבים אותו לגרש כדין הנושא מעוברת חברו. או סגי בהפרשה. כיון שהבעל טוען שלא הכיר בה בלתי היום. וטרם כל צריכים אנו לברר אם הוא נאמן בטענתו זאת לומר שוגג הייתי. והנה מרן החבי"ב ז"ל בכנ"הג א"הע סי' י"ג הג"הט י"ב כתב דבשוגג המציאות כגון שלא היה יודע שהיה תוך ג' או מנקת ומעוברת חברו. דנאמן לומר שוגג הייתי והביא ראיה מההיא דריש פרק אמרו לו עי"ש. אך הרב חתם סופר ז"ל בח"ג סי' קמ"ו וח"ד סי' קכ"ו חולק בזה וס"ל דאין לנו להאמינו באומר שוגג הייתי להקל עליו לתת לו דין שוגג כי היכי דלסגי ליה בהפרשה. ולא מהמנינן ליה עד שיהיה ברור לנו שדבריו דברי אמת. ונסתייע מדברי מהרי"ו בסימן ע"ג עיש"ב. ואני עני נר"ל להכריע דכל היכא דלא הו"ל למדע כגון אם נשא אשה פנויה שהיתה בחזקת כשרה. ושוב נמצאת הרה לזנונים ותו"מ שהכיר בה בא וצעק לב"ד בטענת מק"ט. כגו"ד יש להאמינו כיון שאין דרך לשאול אם ח"ו היא הרה לזנונים י וכיון שהאשה וגם השדכנים לא הגידו לו. ודאו שהוא נאמן. אבל בנושא אלמנה או גרושה ומנקת. דהו"ל למדע ולמשאל אם כלו חדשיהם. אזי צריך שיברר שלא שאל בחשבו שכבר כלו חדשיהם. או ששאל והטעוהו. ועכ"פ בעניינים כאלו הב"ד היכא מוציא האמת לאורה ומתוך דבריו וטענותיו ניכר אם דבריו דברי אמת

ועתה נבא לבאר אי סגי בהפרשת לבד. והנה הת"הד בסי' רי"ו אייתי משם הא"ז שכתב וז"ל וכן נראה הא דשמתינן לגרש היינו דוקא שקדש או נשא במזיד אבל אם שגג שהיה סבור וכו' התם לא שמתינן ליה לגרש ואיכא תקנה בהפרשה בלא גט ועוד נראה כי במסקנא לא קנסינן להוציא בגט אלא בנשא אבל אם קדש די בהפרשה בעלמא ע"כ ובסו"ד כתב הת"הד וז"ל והא דכתיבנא לעיל בשם א"ז היכא דקדש ולא נשא דלא צריך להוציא בגט נראה נמי דלא קיי"ל הכי דהתוס' השאלתות פליגי אהא ואפשר דמשו"ה נמי לא מקלינן באידך דא"ז אם נשא בשוגג להתיר לו בהפרשה בעלמא. את"ד ולכאורה דבריו תמוהים דאיך מפני דלא קי"ל כוותיה דא"ז בקדש לחוד דמשו"ה לא קי"ל נמי בנשא בשוגג כוותיה. אך נראה שהבין בדעת הא"ז שלא התיר בנשא בשוגג בהפרשה בעלמא אלא משום דס"ל בפשיטות דבקדש לחוד אפי' במזיד סגי בהפרשה. א"כ חות דרגא בנשא בשוגג לשוויה כקדש לחוד וסגי בהפרשה. וכך דייקי דברי א"ז שהביא שם. (ועתה נד"מ ס' א"ז הגדול עי"ש בש"ות סי' תש"מ בתשו' הר' משה בר' חסדאי ז"ל שאחר שכתב שיש להקל בקדש או נשא בשוגג כתב ותדע דאפי' קדש במזיד ערוקיה מסתייה ואין כאן גזרת גרושין ע"פ דמשמע בפשיטות שכל כחו להתיר בנשא בשוגג הוא מהא דפשיט"ל דבקדש ולא נשא דסגי בהפרשה) ולכן כאשר דחה הת"הד הא דקדש מכח ס' בעל השאלתות שכל דבריו דברי קבלה ופליג עליה ממילא ודאי דלא קיי"ל כוותיה בנשא בשוגג. ומדברי הא"ז דאייתי שם אפשר לדקדק דגם הוא ז"ל לא התיר בפשיטות בהפרשה בעלמא אלא בקדש ובשוגג דאיכא תרתי לטיבותא (והאיר ה' את עיני וראיתי בא"ז הנד"מ שבא עתה לידי בסי' תש"ס שיש לדקדק כן עש"ב) ומטעם זה נראה דנקט מור"ם ז"ל בהגה סי' י"ג ס"י שאם קדש בשוגג א"ץ לגרש והיינו ס' הא"ז ויש מחמירין אפי' בשוגג היינו ס' הת"הד וכדכתיבנא ועיין ח"מ וט"ז שם ואכמ"ל בזה. ומרן ז"ל בש"ע סי' י"ג סי"ב פסק דבקדש אין כופין אותו להוציא וכמו שביאר בב"י שם שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל ושהר"ן כתב שראוי לסמוך ע"ד הרמב"ם. ולפ"ז גם אם נשא בשוגג שלא עבר על דברי חכמים ראוי לפסוק דסגי בהפרשה. וכן יש לדקדק ממ"ש בש"ע שם עבר ונשא וכו' מנדין אותו וכו' דמשמע דוקא עבר במזיד. ועיין למהרח"ש ז"ל בא"הע סי' י"א ובמש"ל פי"ב מהל' גירושין ובשאר רבני המאספים. ולע"ד היכא דהוא שוגג גמור כנ"ד שהיא היתה פנויה ולא ידע שהיתה מעוברת ולא הו"ל למדע כמש"ל בג"ור ודאי דא"ץ לגרש וסגי בהפרשה וכהוראת הרב בית יהודה ח"א סי' ח"י דאייתי הרב הפוסק ה"י והוא פשוט

ובפרט בהצטרף שהיא מעוברת מזנות ובהגהות מרדכי פ' החולץ הביא משם הרמ"ט שהתיר במזנה. והגם שבעל ההגהות כתב שלא הודו לו חכמים והביא ראיות לאסור סור ורבו כמו רבו המחמירים ומרן בתר דיני כתובה האריך ג"כ לאסור ועיין בתשו' כנסת יחזקאל סי' ע"ג. וגם דאפי' הר"י מינץ סימן ה' שהתיר ופסק מור"ם שם שיש להקל במופרת כדבריו לא התיר אלא במנקת אבל במעוברת נראה דחמיר יותר כמ"ש הנו"בי מ"ק א"הע סי' ח"י ומהרשד"ם סי' קל"ז. אכן הדבר פשוט שלא החמירו המחמירים אלא שלא להתיר להיות עמה לשכב אצלה אבל לענין להתירה בהפרשה לכ"ע אין חילוק בין מנקת למעוברת וכמו שהעלה הרב נו"בי ז"ל שם להתיר בהפרשה כל ימי עבורה. ועיין להרב חתם סופר בח"ג סי' ל"ג ודון מינה לנ"ד שהיה נמי שוגג שיש להתיר בהפרשה וכמ"ש ה"ה הי"ו ויפה הורה בזה. ובענין מזונותיה בימי הפרשתה נ"ל פשוט שאינו חייב במזונותיה כיון שהיא גרמה לעצמה להיות פרושה. והוא לא ידע קודם נישואין ושוגג הוה כמש"ל. וה"ה חיים עד העולם הי"ו העלה לחייבו במזונות כיון דאינה בעמוד והוצא וחיליה ממ"ש בפרק יש מותרות. ואתו הס"ד דאדרבא משם ראיה בלא הכיר בה שאין לה מזונות כיעויין בטוש"ע סי' קט"ז ועיין בתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י בסי' ע"ז וז"ל ומ"מ הטענה שתלה עצמו עליה מי שאומר שהדין עמה שכל שלא הפסידה כתובה לא הפסידה מזונות כדמשמע בפרק יש מותרות לא דק דלא אמרו שם אלא בפסולות אבל בכשרות יש וכו' עי"ש. ויפה השיבו רבו רב כהנא ז"ל וכן דעתי מסכמת לפוטרו ממזונותיה כל ימי ההפרשה. ועיין בתשובת הנו"בי סי' ח"י הנז"ל

הלא מעתה נבא לבאר אם אינו חפץ בה ורוצה לגרשה. אם חייב בכתובה ותוספת. ואומר דכגון דא שהיא הרה לזנונים ויצא עליה שם מזנה בעיר. והבעל לא הכיר בה קודם לכן. אין ספק שיוצאה בלא כתובה ותוספת. דלא גרע מום גדול כזה משאר מומים הפוסלים בנשים שפסק הש"ע בסי' קטו"ב שאם לא הכיר בה אין לה לא עיקר ולא תוספת וכ"ש הוא בזה דאית בה מאיסותא טפי. ולא דמי ודאי לחייבי לאוין שיש להן תוספת. דהתם לא הוי מום וגם האיסור לא הביאתו היא על עצמו. אלא מאליו הוא בא. ועליו הוה רמיא למדע. וגם דעכ"פ