שו"ת תעלומות לב חלק א קפג

ודאי שאינה צריכה להמתין. וכפסק מרן ז"ל ג"כ והוא הסכמת גאוני קדמאי ר' האי גאון ז"ל והסמ"ק והריב"ש ז"ל ועיין להרב מהר"א רוזאניס ז"ל הו"ד בהגהות מש"ל בפי"א מהל' גירושין: סימן ל'

שאלה אשה א' שהגיע' לשערי מות וכמעט לגסיסה ממש אבל היתה דעתה שלמה ומיושבת וכשראתה כי כלתה אליה הרעה בקשה מהעומדים שם להתודות על חטאיה והתודית על עונה שנכשלה ברצון עם איש א' ועתה היא מבקשת סליחה וכפרה מהקב"ה ומבעלה. ושוב נתרפאה מחוליה ועומדת בדבורה ואומרת שאם בעלה רוצה לגרשה שהיא מוכנת לקבל ברצון את הגט. אך הבעל אינו רוצה להאמין בה. ואולם יש ע"א כי הוא עד וראה וידע העברה ההיא. ובאותו פרק לא רצה לגלות פן יכשל בהעידו יחידי ועתה שואל אם יכול להעיד ע"ז דכיון שהבעל לא האמין לאשתו אפשר שגם לו לא יאמין. ונמצא מוציא לעז על חנם. ע"כ נפשי לשאול הגיע כדמ"ל

תשובה בעיקר הודאת האשה אי נאמנת כבר נפתח בגדולים ראשונים ואחרונים ז"ל ומה בצע להיות ממהדורי מילי (עיין פ"מ ח"א סימן פ"ט מ"מ סי' כ"ג ולהגאון מז"ה בס' נדיב לב ח"ב א"הע סי' ) אלא שכיון שהודאתה היתה דרך וידוי וחרטה נראה ודאי שנאסרת וכמ"ש הרב חוות יאיר בסי' ע"ב. והגם שהרב נו"בי מ"ת סי' כ"ה תמה עליו דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ואיכא למיחש דאיערומי מערמא. מ"מ כי איכא להאי חששא היינו היכא שאינה חולה. אבל בשעת מיתה ודרך וידוי וחרטה כדרך המומתין שמתודין ודאי דנאמנת דאין אדם משטה ומערים בשעת מיתה. וכהוראת הרב חוות יאיר ז"ל שם וכ"כ הרב חתם סופר בחא"הע ח"ב סי' צ"ה. ובכן הדברים ברורים שחייב בעלה להוציאה דהרי היא שויתה אנפשה ח"ד בעת וזמן שהיא נאמנת לכ"ע

ועל העד שראה וידע ודאי שחיובא רמיא עליו לגלות אזן הבעל. ואפי' קודם הודאתה חייב להודיע להבעל. כי לא נאמר האי דינא דטוביה חטא וזיגוד מנגד ולא יקום ע"א. ושאם עבר והעיד שלוקה אלא בשאר דברים. אבל היכא דאיכא משום אפרושי מאסורא אדרבא יש לו לגלות וכמעשה דההוא סמיא דאיתיה במס' קידושין. וכמ"ש הסמ"ג ל"ת רי"ג דברים המצודקים. אלא שאם גילה אזן הבעל ולא רצה להאמין אינו חייב להעיד עוד ואם העיד לוקה כי שום ביש הוא דמפיק וכמ"ש הרב נו"בי ז"ל ח"א סי' ל"ה ועיין למז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"א חא"ח סי' ד'. ובנ"ד בלא"ה הוא חייב לגרשה בהודאת פיה ובפרט בהצטרפות העד. וכ"ש שהיא עומדת בדבורה ומתרצית לגרשה. ע"כ יגרש לץ ויצא מדון. זהו הנרלע"ד ועיין להרב שאגת אריה וקול שחל ס"סי ח"י ולהרב פנים מאירות ח"א סי' ק"ד וח"ב סי' ק"ל: סימן ל"א (שייך ליו"ד

) נשאלתי בר' שנשבע לאשתו בשעת נישואין שלא ישא אשה אחרת עליה אלא א"כ שהתה עשרה שנים ולא ילדה זש"ק. ואחרי עברו השנים למעלה מעשרה והאיש רוצה לישא אחרת לקיים מצות פ"ור. הנה האשה לקראתו טוענת כי קודם עבור העשרה שנים כד הוה רחימתיהו עזיזא מחלי לה בעלה תנאי זה ונשארה השבועה לעולמי עד. והבעל מכחיש ואומר שלהד"מ. וע"כ שו'אלים הלכו מה משפטה ודינה

תשובה בהיות כי לא צילא דעתאי ע"כ אשיב בקצרה הנראה לע"ד. והנה הדבר ברור שכיון שהוא מכחיש אותה ואומר שלא מחל מעולם ואין עדים בדבר שהוא נאמן. וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' בכלל יו"ד סי' ב' בנדון כיוצא בזה שהוא טוען שאשתו התירה לו השבועה והיא מכחשת. וכתב דכיון שלא האמינה כב' שהוא נאמן דהוי דברים שבינו לבין יוצרו דלא עדיף ממה שהיה חייב לה ממון והוא אומר שפטר' אותו דנשבע ונפטר והכא לא שייך לחייבו שבועה ע"כ והביאה מרן הב"י ז"ל בחיו"ד סי' רכ"ח ובתשובה באבקת רוכל סי' קע"ט ומוהרשד"ם בחא"ח סי' קצ"ח ונ"ד עדיפא טובא שמלשון הנמצא כתוב בשבועתו הוי סייעתא לדבריו כיון שעברו העשרה שנים ולאו כל כל כמינה לומר שמחל אחר שהוא מכחיש ועיין כנ"הג שם אות רס"ו. ולא ראיתי להאריך בפרט זה כי דבר פשוט הוא דאפי' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. כ"ש דליכא אפי' ע"א והוי דבר שבינו לבין יוצרו דודאי דהוא נאמן. ועיין קמ"ר סי' י"ג בח"ב הרש"ך ח"א סי' ך' תורת חסד סי' כ"ה מ"מ א"הע סי' כ"ג חיים ושלום סי' ה'. ואפי' לס' מהר"י קצבי ז"ל בסי' ד' דהא דנאמן לומר פטרתני מהשבועה הוא דוקא על העבר אבל להבא לעבור בקו"ע אינו נאמן עי"ש בנ"ד מודה ודאי כיון שהשבועה כבר עבר זמנה ועכשיו היא טוענת טענה חיצונית ובטענה זאת ודאי שהוא נאמן בהכחשתו וכמדובר

פש גבן עלי באר אם תביא האשה ראיה לדבריו שמחל לה התנאי או הגע עצמך שהוא עצמו מודה לדבריה אלא שרוצה לחזור בו. אם נאמר דבטלה השבועה לגמרי. או לא. ולע"ד נראה להביא ראיה דשבועה אין כאן ממ"ש הרשב"א ז"ל באלפי"ו סימן תשצ"ג. ופסקו מרן ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח וז"ל הנשבע לפרוע לחברו לזמן פ' יכול להתירו וכו' אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אלא א"כ התנה ע"כ הרי מבואר שאם האריך לו הזמן נפטר מחיוב שבועתו והיה טעמו דכיון שהשבועה היתה לזמן ופטרו מאותו זמן נפטר משבועתו לגמרי כיון דעל זמן אחר לא נשבע מעיקרא. וכן כתוב ג"כ בתשובה אחרת להרשב"א ז"ל הובאה בב"י בסי' רכ"ח והרלנ"ח ז"ל בסי' קל"ז והרשד"ם ז"ל בחי"ד סי ק"ז על מי שנשבע לחמיו לעשות לו שטר תוך זמן חדש ימים ושוב פייסו החתן והאריך לו הזמן שנפטר משבועתו ע"ש ודון מינה ואוקי באתרין שזה האיש נשבע שלא ישא אשה אחרת עד עשרה שנים. ואחר עשרה שנים אם לא ילדה הוא פטור משבועתו. ה"ה נמי אם האריך הזמן דלא מהני מידי כיון שלא נשבע מחדש ובמילי בעלמא לא יתחייב ודבר זה פשוט והשכל מחייבו. ועיין בס' הגיד מרדכי חיו"ד סי' ט' וצ"י וכעת אין ספר זה מצוי פה

) ואם נפשך לומר דלא מקרי זה הארכת הזמן כדי לפוטרו משבועתו שהשבועה היתה לעולם