שו"ת תעלומות לב חלק א קעט

כב"ד. ודאי דצריכה גט. ועיין מה שהאריך הרב הגדול שאר בשרי מרן החבי"פ ז"ל בס' חיים ושלום ח"א סימן כ"ד. ובענין הלשון הגרוע של הקידושין. הן אמת כי הרב נבחר מכסף בסי' כ"ז והרב מהריט"ץ בסי' כ"ח והרב מעשה חייא שם בסי' כ"ט הסכימו להתיר מ"מ שכנגדם חלוק עליהם הרב מהר"ר סלימאן בן אוחנא ז"ל שם בסי' ל' שמחמיר בדבר אפילו באותו נדון שהיו רעותות אחרות יותר תקיפות. וכבר כתב הרב אשכנזי ז"ל בס"סי י"ט וז"ל בדור שלפנינו נפל מחלוקת גדול לכן ראוי לחוש וחילוקים דקים לחלק בין לשון ללשון אינו כדאי להתיר ערוה החמורה עי"ש. ובפרט היכא שנתכוונו שניהם לשם קדושין כמו שהאריך הרב ז"ל שם ומהגם בנ"ד שהיתה כמשודכת לו ונפשו קשורה בנפשה והיא קשורה עמו. וגם אביה ידע מזה והיה מזהירה שלא תקבל קידושין שמורה שידע שהיה מחזר אחריה לקדשה. והנערה לא שמעה בקולו וקבלה הקידושין ברצון. אין לך הוכחה גדולה מזו. כמבואר כ"ז בתשו' הררב"ז הישנות בסי' נ"ו. ועיין להרב שארינו בס' חיים ושלום ח"א סי' כ"ב שהאריך הרחיב והגם שידעתי וראיתי שרוב הפוס' מסכימים להתיר והביא קצתם ה' הפוסק נר"ו מ"מ באיסור ערוה החמורה היכא דליכא שעת הדחק חיישינן כפי' לסברה יחידאה כמו שנבאר להלן. ועיין בתשו' מרן ז"ל בא"הע סי' י"א שכתב באמצע התשובה וז"ל ואפי' הריב"ש ז"ל מצי סבר דכאומר טומאלדו פור קידושין הוי גרוע טפי מהרי את מקודש' ולא הויין ידים כלל דבשלמ' מ' באומר את מקודשת או הריני נותנו לך וכו' אע"ג דליכא הוכחה למי מקדשה אינה הוכחה שהיא המתקדשת אבל באומר טומאלדו פור קידושין ליכא הוכחה למי מקדשה ומי היא המתקדשת דדילמא כונתו וכו' ע"ש דון מינה בנ"ד שיש הוכחה עכ"פ שהיא המתקדשת וכמש"ל ועיין למרן ז"ל עצמו בתשובה סי' יו"ד

פש גבן לבאר הכחשת העדים ובטרם נקרב אליהם. נובין ונדון אי בעדי קידושין שכבר נבדקו בדו"ח לפי ראות עיני הב"ד יב"ץ. אם הוכחשו העדים אם עדותם קיימת כד"מ או לא. גם צריכים אנו לבאר מה נקרא בדיקות ומה המה דו"ח

והנה מרן ז"ל בתשובה דיני קידושין סי' ב' כתב דלהר"ר יונה והרמב"ן והרשב"א והריב"ש זלה"ה קידושין חשבינן להו כד"מ לענין דלא צריכי דו"ח והו"ל עדות המוכחשת בבדיקות דכשרה כד"מ ע"כ. משמע דלכולהו רבוותא דס"ל העדי קידושין ל"ב דו"ח ה"ה שאם הוצרכו הב"ד לעשות דו"ח מפני שהוא דין מרומה וכיוצא כנ"ד. והוכחשו העדים בבדיקות שעדותם קיימת כד"מ. ותשו' הרשב"א והריב"ש ז"ל הביאם בב"י סי' מ"ב. ובסי' טו"ב כתב משם התוס' שר"ח פסק דאין בודקין ע"ץ. והנמק"י כתב שכן פסקו הגאונים. וכ"פ הרא"ש ז"ל והרמב"ם בסוף הל' גירושין גם הביא משם הר"ן בתשו' שכתב דמסתברא דעדים המוכחשים בבדיקות כשרים. ועיין לרבני המאספים ז"ל שם. וע"ע בתשו' מרן ז"ל בסי' ד' ולהגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב חא"הע סי' ח' וסי' כ"ד. אכן מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קל"ח כתב דלא מאריכנן בעדי נשין דו"ח אבל אי אתכחוש אפי' בבדיקות עדותם בטלה כד"ן עי"ש ודבריו תמוהים ודחויים ואינם עומדים בפני גדולי הראשונים והאחרונים ומכללם מרן ז"ל בתשובה הנז'. וכבר ראיתי רבים קמים עליו ודחו דבריו וראיותיו שהביא כאן ובח"ב סי' ל"ח וסי' מ"ג ולא עת האסף פה

אך בזאת לנו לדעת מה המה החו"ד. ומה המה הבדיקות. ומתוכם נלמוד להכחשות דנ"ד. וכפי אשר בינותי בספרים המצוים אצלי כעת. נר"ל בדרך כלל בעדות קידושין. שהחו"ד הם ודאי בגוף המעשה בלשון הקידושין ובסדר קבלת האשה. כי בהכחשתם יתבטל המעשה. או שאינם מכוונים בזמן או במקום שהגם שאינו בגוף המעשה מ"מ מתוכו יבאו לידי הזמה. וכן נמי אם האחד שמע והב' לא שמע בדברים התלוים לקיום המעשה וביטולו. דכיון שהיו במקום ומעמד אחד ומכוונים לבם להעיד הו"ל הכחשה. וחיישינן נמי שמא היה שם איזה דבור המבטל המעשה והוא לא שמע. ובחלוקה זאת רבו החולקים וסוברים דל"מ זה הכחשה לבטל עדותם. ולזה דעתי נוטה. (ועיין בתשו' מרן ז"ל בתשובה סי' י' ושם בהגהה וכרבני האחרונים ז"ל). אם לא היכא שאחד מהם מודה שהיו שם דברים בשעת הקידושין. והוא לא שמעם. או שאומר שאינו יודע אם שמעה המקודשת לשון הקידושין. דאז אפשר דהוי כהכחשה בדו"ח. (ועיין חק"ל מה"ב א"הע סי' יו"ד). אבל כל שאר הכחשות שאינם בענין זה הכחשה בבדיקות חשבינן ליה ועדותם קיימת כד"מ לדעת רובא דרבוותא. זולת ס' הרימ"ט דיחידאה הוי ונדחה קרו לה. ואף שראיתי לאיזה מרבני האחרונים ז"ל שעשו סניף לס' הרימ"ט ז"ל. היינו ודאי אחר הריעותות הגדולות והספקות הרבים אשר הם לבדם כדאי הם לבטל הקידושין. עשו סניף גם סברתו כדי להרבות בספקות. וזה ברור

ומעתה הבא נבא להכחשות דנ"ד. ולא אטפל רק בהכחשת הב' הכשרים. דאלו העד הג' הוא פסול עתה בקורבה דאישות. ולבטל כל העדות בסבתו אין כאן ספק בנ"ד כי מלבד ס' האומ' דכשפיסולו מדרבנן לא אלים כחו לבטל עדות ב' כשרים. ובפרט היכא שיש הכחשה ביניהם שאין דבריו של אחד במקום ב' ובמקיימי דבר דבר הכתוב. וא"כ נמצא. קלקלתו תקנתו. עוד זאת דאעיקרא מבואר בשאלה שאלו העדים לא כיוינו לעדות. ואפי' כיוינו הרי זה העד הג' בשעת ראיה היה כשר. ובשעת פסלותו שהוא שעת העדת העדות בב"ד. הרי לא העידו בב"א. גם לא בא מעצמו להעיד בב"ד. ולכ"ע בכגו"ד אינו מתבטל העדות בסיבתו. דכמאן דליתיה דמי. א"כ אין לנו לאבד הזמן בסגנון עדותו

זו בלבד אשימה עיני בהכחשות הב' הכשרים. לדעת אם הוא עדות מוכחשת באופן שיתבטל עדותם והנה העד הא' העיד שנתן הטבעת בידה. ולעדות הב' שנתנו באצבע. ואני אומר דמלבד שי"ל דלא הוי הכחשה כלל דעבידי אינשי דקרו לאצבעה ידה. וסברה היא שבכלל היד הוא האצבע י וזכר לדבר מ"ש בפ"ק דכתובות דאמר ר' חייא ויבשת ידיו יצרו ידו כתיב והכתיב יצרו אצבעותך כדכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותך ודוק. וכל דאפשר לפרושי סהדותייהו כי היכי דלא להוו מוכחשים עבדינן כמ"ש הר"ן ז"ל וה"ד מרן ז"ל בתשובה שם. ופסקו בש"ע סי' כ"ט וסי' ל'. וגדולי האחרונים ז"ל נשתמשו בזה בגדולה מזאת. אלא דאפי' תימא שמכחיש בפירוש ואומר שנתן בידה ולא באצבעה. כיון דלדברי שניהם מקודשת ואיכא למיחש שעינו הטעתו. ודאי דהכחשה בבדיקות קרינן ליה.