שו"ת תעלומות לב חלק א קעא

לאיש לא תתעבר מביאה ראשונה וזה ודאי הבל ורעות רוח. ולא היה צריך לאבד זמן להשיב לזה. אבל יען ראיתי שיש מי שטעה בזה ודבריו באו בדפוס (כמו שנבאר להלן) ע"כ אמרתי לבאר פרט זה אשר הוא מבואר

ואומר הכא תמן תנינן במס' יבמות דל"ג ב' שקדשו ב' נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של ז"בז הרי אלו חייבים וכו' ואם היו נדות משום נדה ומפרשין אותם ג"ח שמא מעוברות הן. ואקשינן בגמ' והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ופריק שבעלו ושנו. ומותיב מתמר ויתיב שמיעכה באצבע. ומדתני מתני' סתמה. משמע ליה לסתמא דתלמודא דאיירי אף בבתולות. ולהכי פריך שפיר מהא דאין אשה מתעברת בב"ר ובתוספי הרא"ש לסוגיין כתב שר"מ דקדק דמיירי בבתולה מדקאמר בשעת כניסתן לחופה דאי בבעולה אפי' קודם כניסתן לחופה וכו' עי"ש ועיין בחי' הרמב"ן. ולי נראה דנקט בשעת כניסתן לחופה דאי קודם החופה הא אסירא להו כנדה ובגמרא מוקי לה דלאו ברשיעי עסיקינן ותני הוחלפו כלומר בשוגג. ולאחר החופה ל"ש שיוחלפו בשוגג. ומחוורתא כדכתיבנא. דפשיט ליה הכי משום דסתמא קתני. אלא דק"ל למאי דמסיק תלמודא דלאו ברשיעי עסיקינן ושוגגים היו. איך תני אם היו נדות חייבים משום נדה. והא אפי' אם הוא שוגג היא ודאי מזידה. ובמזיד מי איכא קרבן כדמקשה תלמודא. ודוחק לומר שגם היא היתה שוגגת ולא ידעה שפרסה נדה עד אחר הבעילה. ועוד ק' למאי דמוקי תלמודא שבעלו ושנו הא איכא איסור דם בתולים כדקי"ל בועל ב"מ ופורש ולזה י"ל דלא מפני זה נקרא רשע כי אינו אלא משום חומרא (עיין בב"י סימן קצ"ג באורך ובט"ז שם ועיין שער אפרים סי' ע"ה בהגהת הרב בנו ז"ל) ועוד אפ' שבעלו ושנו הכוונה שאחר שהשיר בתוליה שהה עצמו על הבטן וגמר ביאתו. ולזה נאסר אף משום חומרא לפרוש קודם שגמר ביאתו. וכן ראיתי למהרש"א ז"ל בסוגיין שתמה אמאי לא פריך מלאה ותי' דאפ' דיעקב אע"ה כבש מעיינו ולא הזריע בביאה ראשונה ובביאה שניה נתעברה וכדמוקי לה מתני' דלעיל בבעלו ושנו ע"כ והיינו ודאי באופן האמור. וגבי תמר אי אפשר לומר הכי כי יהודה לא ידע כי כלתו היא ועדין היא בבתוליה ואדרבה חשבה לזונה ולקדשה בעינים. או אפ' שקבלה בידם שתמר מיעכה באצבע כדמוכח ממועכות של בית רבי שתמר שמן והמקשה לא הוה ידע

וראיתי להגאון נו"בי ז"ל במ"ק א"הע סי' פ"ב שכתב וז"ל שבז"הז אין לומר שאינה מתעברת מב"ר כי אולי הערה בה ולא גמר ביאתו ובין כך הסיר בתוליה ולא הרגיש ולבסוף בעל וגם שמא מיעך וכו' עי"ש ולא ידעתי למה תלה הדבר בז"הז. וחששא זאת איתא בכל עת וזמן. ויותר היה מצוי בזמנים הראשונים שהיו הגופים יותר בריאים וחזקים וכל דאיכא למיחש אפי' חששא רחוקה ליוחסין או להכשיר הולד חוששים. וזה אפשר שהוא כונת הש"ס דקאמר שבעלו ושנו. דהיינו דאיכא למיחש שבעלו והשיר בתוליה ואח"ך שנו כלומר גמר ביאה ולא דקים להו שמעשה שהיה כך היה וע"כ לא פריך מלאה כמ"ש מהרש"א ופריך שפיר מתמר וכדבר האמור

עוד כתב הרב ז"ל שם וז"ל וגם נלע"ד שכונת חז"ל שע"פ רוב אינה מתעברת מביאה ראשונה ולכן הקשו למה צריך להפרישה והא אין אשה מתעברת ונזיל בת"ר וכו' עי"ש וכוותיה נקט בפשיטות הרב חתם סופר. בח"ג סי' ו'. ובמ"הת סי' ל"א הקשו לו דהא מוקו למתני' כר"מ ור"מ חייש למעוטא. ותירץ דלא סליק הכי במסקנא אלא אוקמוה כר"ש ובתר הכי פריך והא אין אשה וכו' עי"ש ולדידי מעיקרא אפילו בביאה שניה שהיא הראשונה הראויה לעבור הוו מעוטא דמתעברות וכדמוכח ביבמות דס"ט דקאמר ליוחסין. חששו ופרש"י אפי' לביאה אחת ולספק. ועיין תוס' יבמות דל"ז ד"ה וזו ובחק"ל יו"ד ח"א סי' קי"ח. וא"כ בביאה ראשונ' אפי' למטוניה דאיכא מעוטא דמתעברו' הו"ל עכ"פ מעוטא דמעוטא ואפי' ר"מ לא חייש כמ"ש ביבמות דקי"ט. ובעיקר חידוש זה שחידש דאיכא מעוט בתולות שמתעברות בב"ר. אני תמה מנ"ל זה ומי הכריחו לומר כן. ופשטא דשמעתתא לא משמע הכי. דבפשיטות קמקשה והא אין אשה וכו' ועוד דאם איתא דאיכא מעוטא דמתעברות. לא הוה צריך לדחוקי נפשיה ולאוקומי בבעלו ושנו. והוה מצי לשנויי ליוחסין חששו אפי' לספק כמ"ש בדס"ט (ועיין תוס' חולין די"א ע"ב ד"ה לר"מ. ובקדושין ד"ן ד"ה ה"ג) ועיין במהרש"א בחי' ליבמות דס"ט שכת' דאפי' חזקה דאיכא שלא היתה מעוברת היכא דיכולים למיקם עלה דמלתא לא מוקמינן אחזקה. ואפשר היה לישב לזה דהכא איכא רובא וחזקה. (ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א ס"סי קי"ב) וע"פ דברי הגאון נו"בי ז"ל יש לישב מה שש"מ ומטו בה משמיה המהרש"י ז"ל דמנ"ל דתמר מיעכה באצבע אימור דער עבד ביאה ראשונה כיון דידע שאין האשה מתעברת בב"ר. ויש מתרצים דער לא עבד ב"ר משום שחשש שמא מיעכה באצבע. והוא דוחק דאטו מי ידעה תמר שער אינו רוצה שתתעבר. וע"פ דברי הנו"בי אתי שפיר כי ער חשש למעוטא. והפשט הברור הוא דכיון דער לא היה רוצה לבא עליה כדרך כל הארץ כדי שלא תתעבר. לא רצה ג"כ לעשותה כלי. ודוק

ובהיותי בזה מצאתי כתוב בקונטריס הציונים שלי משם הרב נחמד למראה ז"ל שכתב בח"ג ד"ט ע"ג וז"ל המצויין אצלי (כי הספר אינו מצוי פה) הנה מבואר דאשה אלמנה וגרושה מתעברות בביאה ראשונה. ברם ראתה עיני לרשב"י הקדוש בס' משפטים דמיעך באצבע ל"מ אלא ביאה ממש וכן איתא בב"ר שדה כל זמן שנזדבלה עושה פירות פי' ע"י זריעת הבעל יכולה לעשות פירות ואם לאו אינה יכולה לקבל הריון בפעם ראשון ע"כ והשתא לפי"ז יצא דאף באלמנה וגרושה אין אשה מתעברת מב"ר אם לא ע"י זריעת הבעל תחילה דאז יכולה לעשות פירות בביאה שניה ע"כ ולא היה צורך להשיב על דברים כאלו שאין להם שחר כי אפי' היה כתוב בזו"הק ובב"ר בפירוש כדבריו. היינו צריכים לומר שתלמיד טועה כתבו. כי הוא הפך הש"ס והסברא וסוגין דעלמא. כ"ש שאין מדבריהם שום ראיה ושום מובן לזה. ואין ספק שאיזה חכם בעיניו תפס דברי הנח"ל הללו כהלכה ברורה. והטעה את הבעל דנ"ד להוציא לעז על בת ישראל ולפסול את זרעו ח"ו

אכן העולה על רוחו היה לא תהיה לשוויה להבת ממזרת כי הדבר ידוע שכדי לשוויה בנו או בתו ממזר יש מן הפוס' שסוברים דמה שהאב נאמן הוא דוקא כשפוסל אותו על ידי הכרת בכור. ויש