שו"ת תעלומות לב חלק א קע

טעמא רבא לנ"ד. ואיך אני בעניותי הבאתי מ"ש רמ"א לענין חרם רגמ"ה ולא הרגשתי לענין השבועה. והאריך בזה כמדתו הטובה עיש"ב. ולזה אני אומר כי ר"ומ כת"ר שיח"ל לא רצה לדקדק בדברי ועשה דרך לעצמו. ואלו היה מדקדק כת"ר בלשון שאלתנו שלא נזכר שיש להם שבועה ע"כ רציתי לברר הדין אף במונח שלא נהגו בעיר ההיא להשביע החתן. או בכתובת זה האיש לא נכתבה השבועה כי יש עיירות שיש בע"א נשבעים ע"ז ויש שאינם נשבעים. ודייני העיר שלא הניחוהו לגרשה בע"כ היינו טעמא משום שהיתה אשתו ראשונה או כדי שלא יהיו בנות ישראל מגורשות מבית תענוגיהם ע"י הוצאת ש"ר. ובכל זאת כתבתי בסו"ד וז"ל וגם דודאי אית להו חומר השבועה ומי יתירנה בטענות כוזבות כאלו ע"כ והוא כולל כל מ"ש כת"ר שיח"ל ואדוני יודע כי באותו פרק אשר קריתי לי הלכה זו היה דעתי בל עמי אל הלקח ארון האלהים מז"ה ז"ל והשואל היה נחוץ עלי דרך ע"כ היה הקצ'ר אמיץ

והנה ראיתי לכת"ר נר"ו שהקשה ע"ד הגאון נו"בי במ"ת סי' י"א שכתב שאם הוא חשוד לעבור אחרם רגמ"ה יגרשנה כך בע"כ ויעבור על חרגמ"ה ואין לומר דלא מזדקק ליה ב"ד דהא קי"ל כותבים גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וכו' ע"כ וע"ז תמה ר"ומ שיחיה דהאי דינא דכותבים גט לאיש הוא מדינא דגמ' לא בדאיכא חרגמ"ה או שבועה שאין ב"ד נזקקין וכו' כיעו"ש בדב"ק. והאמת כי דבר גדול דבר הנ"בי ז"ל דמפשט פשיטא ליה דאף האידנא כותבים גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. אבל נראה דטעמו ונימוקו משום דחרגמ"ה אקרקפתא דגברי מונח שלא יגרשו נשותיהם בע"כ. ובכן בבא איש לב"ד לכתוב גט לאשתו אכתי לא נודע דהוא עובר אחרגמ"ה דאפשר שהיא תקבלנו ברצון. ואם אח"ך הוא זורקו לה בע"כ אין אנו אחראין והוא לבדו עונו ישא. ודי לב"ד להודיעו שיש חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ והוא יחוש לעצמו. ואין על הב"ד עון כיון שכבר הודיעוהו. והגאון ז"ל לא הזהיר לב"ד בזה. וטעמו ודאי משום דכל המגרש לאו בב"ד מגרש. (עיין להגאון ז"ל במ"ק א"הע סי' ב' ובמ"ת א"הע סי' קי"ד). וראיה לזה שהטור ז"ל בסי' ק"ך שפסק דין זה דכותבים גט לאיש וכו' לא פירש דהאידנא שיש חרגמ"ה אין כותבים. וגם רמ"א ז"ל בש"ע לא הגיה כאן כלום כמו שעשה בסי' קע"ח גבי ההיא דהאמנת הבעל שכתב דהאידנא שיש חרגמ"ה אינו נאמן. אלא ודאי דאין חילוק בזה גבי כתיבת הגט. והן אמת דהאידנא הב"ד נזהרים בזה לדעת רצון האשה לאו משום דדינא הכי אלא משום הטוב והישר שלא לתת מכשול לפני האיש. אבל אי אתרמי ליה סופר ועדים וכתבו לו הגט ושוב זרקו לה בע"כ מאי דעבד עבד. ואל קוטב זה סובבים תשו' הרב חת"ס בח"ד סי' ק"א וק"ט וקי"א שהצ"י מעכ"ת הי"ו. ואולם אי קשיא להרב ז"ל הוא ממ"ש שם בח"ד סי' מ"ה ושם זכר עשה לתשו' הנו"בי ועיין עוד לו בסי' ו'. שוב ראיתי להגאון נו"בי ז"ל במ"ק חא"הע סי' ע"ה ע"ו ע"ז ע"ח ובמ"ת חא"הע סימן ק"י קי"א וקי"ב עי"ש שהאריך הרב ז"ל וממנו נקח להבין אמרי בינה לישב תמיהת הרב הפוסק נר"ו אלא שאין השעה מוכשרת להאריך בפרט זה כעת

תו חזיתיה לכת"ר שכתב טעם אחר בנ"ד בענין האמנת הבעל לדברי העד ואייתי דברי הרשב"א ומ"ש הריב"ל בח"ב סי' ו' והכנ"הג בס' דינא דחיי עשין מ"ח והכנ"הג בסי' קט"ו הגהב"י ל"א. וסיים וז"ל אמור מעתה בנ"ד דלאו כל הימנו לגרשה בע"כ במה שאומר שמאמין מין שצריך שיברר בראיות ברורות או ישבע ש"ח בכל איומים וגזומים שמאמין וכו' את"ד נר"ו. ואנכי הרואה שהפריז על המדה לחייבו לברר בראיות או לישבע ש"ח וכו' וכמו זר נחשב בעיני לומר כן ולא ידעתי אנה מצא כת"ר סברא זאת. ואנכי לא מצאתי כן בשום פוסק. כי איך אפשר שיוכל לברר בראיות ברורות שהוא מאמין. והוא דבר המסור ללב. אלא הדבר תלוי ביד ב"ד לחקור ולדרוש ולהבין דבר מתוך דבר ולדעת איך היה מתנהג איש זה עם העד או עם אשתו (עיין בנימין זאב סי' קל"ט ה"ר הכנ"הג בהג"הט כ"ה ועי"ש). וכך יוכלו לדעת אמתות הענין אבל לחייבו שהוא יברר בראיות זו לא שמעתי. וכ"ש שאי אפשר לשמוע שיתחייב לישבע ש"ח ע"ז כאלו ממון נתחייב. ובשלמא אם ע"פ הנאמנות של הבעל היה נפטר מלשלם כתובתה. אולי היה מקום לחייבו שבועה להפטר. אבל זו לא אמרה אדם מעולם. והוא שכתב המרדכי בפ"ב דיבמות שיש מקום לטעות בדבריו שהבעל נאמן להפסידה כתובתה. לאו דסמכה היא וכמו שהאריך רמ"א ז"ל בתשובה סימן י"ב. וכתב דמשבשתא היא. ועיין בכנ"הג שם. ומעיקרא בנ"ד זו משנה שאינה צריכה אחרי שהבעל מחזר לגרשה והוחזק שקרן דודאי דלא מהימן לכ"ע והוא פשוט

ובסו"ד כת' הרב הפוסק רב שמ"ח גאון נר"ו שיש מקום עיון לטענת הבעל שרוצה לפטור עצמו מש"וך מאחר שמצד הדין האיש מגרש אף שלא ברצונה ואייתי דברי הרא"ם ז"ל בח"א סי' ל' ודעמיה כיעויין בדב"ק. וכבר אני העירותיהו במיעוט שיחה בפסק הקודם. ומרוב טירדת למודו לא פנה אל האזוב לחזות בנועם מה שכתבתי בעניותי ולקח דרך לעצמו. עכ"פ שש לבי ויגל דסגנון אחד לשנינו והדין דין אמת. וכמו שהסכימו עמנו רבנן תקיפי ראשי אלפי ישראל המה העי"א: ף סימן כ"ב

שאלה ראובן ארס אשה אלמנה וביום הכניסה הפך לבו לשנוא אותה תכלית שנאה ואחרי שהביאוה לביתו לא היה רוצה לקדשה. ותהי מהומה גדולה בין קרובי האשה והחתן וקרוביו עד שהכריחוהו לקדשה ולהתיחד עמה. וביום המחרת גרשה מביתו ושבה אל בית אביה. ובמלאות לה ימי הלידה ילדה בת. והבעל אומר כי אינה בתו יען אי אפשר שממנו נתעברה יען הוא לא בא עליה אלא ביאה ראשונה. והאשה היא בחזקת צנועה וכשרה לא נשמע עליה שום דופי ופגם ויש מן המורים שמחזיקים ידי הבעל לפסול זרעו כי התורה האמינה את האב לכן בבקשה ממעכ"ת שיחיה להשיבנו דבר כהלכה בהקדם האפשרי ואיש על מקומו יבא בשלום

תשובה מעולם לא דמיתי ולא עלה על לבי תבא שאלתי באופן זה כי מי פתי לא ידע שאין בטענת האב ממש ומהבל ימעט. כי הוא לא בא לפסול זרעו אלא בדמיונו שאפי' אשה שכבר היתה