שו"ת תעלומות לב חלק א קסז

ודעתו לגרשה שוב אין להאמינו במה שאומר שמאמין לעד וכ"ש לפום מאי דכתיבנא בעניותין דאף למי שירצה לפקפק בזה בנ"ד שכבר הוחזק כפרן בטענה זאת של זימה בב"ד הראשון ודאי שכ"ע מודו שכופין וישב עמה בדברים המשועבדים לה ושכ"וע לא יגרע ואי מטעם חומר השבועה דרביע עליה שלא לגרשה בע"כ ובזה אין להאמינו כ"וע במה שאומר שמאמין לעד ולדעת כמה רבוותא כופין אותו ומשמש עמו וכ"ש דתרי טעמי איתנהו באיש הזה דנ"ד דודאי הפשוט שכופין אותו להיות עמה כהלכת גוברין יהודאין

ובר מן דין ומן דין עוד איכא טעמא אחרינא לכופו להאיש הזה דנ"ד לקיימה דהא מנה זאת שאמרו רז"ל שצריך שיאמין הבעל לדברי העד או האשה יש לה שיעור ולדעת הרשב"א ז"ל במיוחסות שם סימן קל"ג הוא נאמנות גמורה מקדמת דנא ועיין במהר"יבל ז"ל ח"ב סי' ו' ועיין להרב החבי"ב ז"ל בס' דינא דחיי עשין מ"ח דנ"ט ע"ד שכתב וברור שדעת הרמב"ם והמחבר ז"ל לפרש כפי' קמא שכתב מהריב"ל דמהימן ליה כתרי לכל הענינים ועיין ג"כ בכנ"הג סי' קט"ו הגהב"י אות ל"ה על מ"ש התוס' וההג"מי והי"א שהביא מהרי"קו שמנדין להמאמין שזינתה מחמת חרגמ"ה דלכאורה נראה שהוא דבר תמוה והם חולקים על הר"מ ז"ל מן הקצה אל הקצה שהר"מ כתב שחייב להוציאה ואסור לבא עליה וע"ז כתב ואני כתבתי בביאורי לסמ"ג דהרבנים הללו מדברים כשאינו מאמין מין לדברי אשתו בכל הדברים אלא בזה. וכמ"ש מהריב"ל בההיא דמהימן לך משו"ה מנדין אותו וכו' דודאי אין כונתו אלא להוציאה וכדי שלא יעכב חרגמ"ה אומר כן. אבל אי מהימנא בכל דבריו בזה לא דברו הרבנים הנ"ל אדרבא תע"ב כי שנא שלח ובכה"ג כתב הר"מ שחייב להוציאה ואסור לבא עליה ול"פ. וכתב עוד והראיתי הדברים לפני מו"ה זה ט"ו שנה ואמר לי ישר עכ"ל. אמור מעתה בנ"ד דלאו כל הימנו לגרשה בע"כ במה שאומר שמאמינה שצריך שיברר בראיות ברורות או ישבע ש"ח בכל איומים ונזומים שמאמין מין בכל ענין כב'. וגם שמאמין בענין זה שבפיהו נכונה וכמ"ש מהריב"ל דתרתי בעינן וזהו דעת הרשב"א ז"ל

אלא דאנכי הרואה שדברי הרב החבי"ב ז"ל בד"ד ובכנ"הג קשים להולמם ובפרט במ"ש שהרצה הדברים האלו לפני רבו ז"ל ואמ"ל ישר. שאיך יתכן זה ואיך לא זכר שר דברי רבו ז"ל המונחים בקופסיה שכתב בחא"הע סי' א' בד"ד ע"א ששם עמד להקשות ע"ד רשב"א ז"ל במה שחילק דדוקא כשאינה מכחישתו וכו' מכמה אנפי ושם בע"ג כתב לישב הכל במונח שהרשב"א ז"ל בחי' זה דשותקת אזיל לשיטתיה דסבור דהאי אי מהימן לך הוא בכל הענינים וכמ"ש במיוחסות וע"ז קא' ועוד מסתבר לי וכו' ומזה הטעם עשה לו סעד מדברי רש"י ז"ל וכו' לכך כשראה דברי הר"מ ז"ל שהם הפך טעמו לגמרי דמדבריו מוכח דהעיקר במה שדעתו סומכת שהדבר אמת אפי' מפי עבד ושפחה. ומאי דקאמר אי מהימן לך היינו בדבר זה. ומתוך דברי הר"מ נרתע לאחוריו ואמר אין לך בדברים אלו אלא מקומן ושעתן וכו' עיש"ב. ואיך כתב הרב ז"ל בהחלט הפך דברי רבו ז"ל ולע"א שכתב שאמ"ל ישר ורבו קורא בחיל שהרשב"א עצמו בעל הס' המולידה והמחזיקה נרתע לאחוריו והיותר תימה ששם בכנ"הג באותו אות זה ציין לרבו לההוא פלא

איברא דגם דברי מהרימ"ט ז"ל צע"ג דמה ראה על ככה לומר שהרשב"א ז"ל נרתע לאחוריו מדברי הר"מ במז"ל. ותו דמה ראה בדברי הר"מ לסתור החילוק שלפני פניו ואדרבא מדברי הרמב"ם הללו שהוא מאמינם וסומך דעתו עליהם נראה ודאי דבעלמא קאמר ועיין במהריק"ו שורש פ"א שהוכיח במישור מדברי הר"מ ז"ל אלו דקאי בשיטת הרשב"א בחילוק זה ועיין מהר"ם סי' קט"ו שכתבו בשם מהר"ץ ז"ל ועיין בתשובת הרב מהר"י באסאן ז"ל בסי' פ"ו על ענין רע ומר והוא נדון הרימ"ט ז"ל. ועיין דבר משה ח"ג סי' יו"ד ולהגר"א בביאורו סימן קט"ו ס"ק כ"ט ודוק בדבריו. ולא אכחד שראיתי להגרע"ה ז"ל בתשובה סי' ק"א דע"ט ע"ג וד' שכתב כי אף שהרשב"א במיוחסות כתב כן אינו מוכרח שפסק כן למעשה די"ל שהוא לסניף. וחיליה דמר שדקדק בדברי הר"מ ז"ל שכתב הואיל וסמכה דעתו לדבר זה ודלא כמהרי"קו שדקדק להפך ע"כ ועמו הס"ר שאף אם נדחוק בזה כפירושו מ"מ מה יענה למ"ש ואם היה מאמינה וכו' ועיין מ"ש הגאון הנז' בס"סי פ"ח שחזר הדברים ואחר החיתום כתב שמצא למהרימ"ט שכ"כ ושמח בלבו וכבר כתבנו שדבריו צ"ע. ואיך שיהיה אף לדברי הגאון הנ"ל לא כתב כ"א שאינו מוכרח שהרשב"א כתבו למעשה כ"א לסניף. ואף אנן נמי לנ"ד נתפוס אותו לסניף וזה ברור. כ"ש לדעת כמה מרבוותא דסברי מרנן כן למעשה

אלא דעדין נשאר מקום עיון לטענת הבעל שרוצה לפטור עצמו משו"ך והוא מאחר שמצד הדין הגמור האיש מגרש אף שלא ברצונה. אלא דמפני תקון העולם תקנו השבועה וחרגמ"ה שלא יגרש בע"כ. א"כ יכול לומר הבעל איני מגרשה ואיני נותן ש"וך. וכבר עמד בחקירה זו הרא"ם ז"ל בח"א סי' ל' וכתב שמאחר שרוצה לגרשה ויש בידו לפי הדין לגרשה בע"כ אע"פ שמצד התקנה אינו יכול אינו חייב במזונותיה שהעכוב בא מצדה ולא מצדו וכו' יעוש"ב. והגם שרבו החולקים עליו בזה וכמ"ש הכנ"הג בח"מ סי' כ"ו ס"ק ח"י ושם הכריח דגם הרא"ש ז"ל סבר לה איפכא מ"מ כתב הרב ז"ל דמצי המוחזק לומר קי"ל כהרא"ש וסיעתיה. והגם שיש פוסקים שכתבו בדעת הרא"ם דהיכא שיש שבועה מודה הרא"ם שחייב וכמ"ש הרפמ"א ח"א סימן פ"ד גם לזה רבו החולקים דאפי"ה פטור וכמ"ש הרב פאת נגב בא"הע סי' ט"ז עי"ש אלא דמ"מ כבר העלה הרב ז"ל שם דס' ודאי הוי דמידי פלוגתא לא נפקא ואיכא למימר דנהי דאם היה ענין ממון לחוד מצי הבעל לומר קי"ל אמנם כיון דאיכא שבועה בהדי ממון באנו למחלוקת אחר ומידי ס' לא נפקא וס' שבועה להחמיר וכמ"ש הרשב"א סי' ש' ועיין עוד שם סי' ח"י ועיין חסד לאברהם סימן ד' חיים ושלום סי' ו'

מ"מ לפקע"ד דבנד"ד אין להקל בחומר שבועתו שלא מצאו לה התר אלא בנד"ד שהריעותא לפנינו במאמין מין שבנשים ההן. דטענת מאיסה עלי היא שכלית ולעין כל חוזי אמת נכון הדבר. אלא דאיכא למימר שע"מ כן לקחה או שידע ומחל וכיוצא. ובכה"ג כתבו לפוטרו מש"וך דידע בנפשיה שבפיהו נכונה. ואין כופין אותו על כך וכמ"ש מוהראנ"ח וכנ"הג ז"ל שהוא יחיש לעצמו. לא כן בנ"ד שרוצה הבעל להאמין מין לדברי העד והתורה לא האמינתו כלל ואיכא למימר כי שקר ענה והרי אין כאן ריעותא לפנינו. ואם הדין