שו"ת תעלומות לב חלק א קסג

וה"ט דס"ל להטור כדברי הרשב"א ז"ל ומזה תמה להרב"ח והפו"ד שלא זכרו מזה עי"ש ואין כאן תימה מאחר שמרן ז"ל כבר הביא דברי הרשב"א שם סמוך ונראה לתי' זה. וכוונתו פשוטה להורות דהטור והרשב"א קיימי בדעת אחד. והב"ח והפו"ד ס"ל דאין הכריחו הכרח ומאי קושיא. ועיין שער אפרים סי' ק"י

ואתה תחזה דרבו החולקים על חילוק זה של הרשב"א ז"ל וראש המדברים הוא הראש מהרימ"ט ז"ל בחא"הע סי' א'. ומ"מ בנדון דידן אין אנו צריכים לזה דכיון שהיה מרגיל קטטה והוחזק שקרן בב"ד כבר כתב הרשב"א ז"ל בפירוש דאינו נאמן לומר שמאמינו מינו ואפי' אם שלום בינו לבינה לאו כל הימנו לומר שמאמין לעד. ורבו החילוקים בזה כאשר אסף איש טהור הרב מ"מ בראשון א"הע סי' כ"ג וכ"ש בכעין נ"ד דאין חולק בדבר וזאת תורת העולה שהאשה הזאת בב"ד מותרת לבעלה בלתי שום פקפוק. ומ"ש מור"ם ז"ל די"א דבז"הז שיש חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה. מינה. כיון שיש טעמים יותר מספיקים כנז"ל אין אנו צריכים לזה דאי מהא לא איריא שלא אמרה המ"א ז"ל אלא לבני אשכנז דקבילו עלייהו חרגמ"ה. אבל לדידן בני ספרד כבר העד העיד בנו הרשב"א ז"ל שאותה תקנה לא פשטה בגבולינו והו"ד בב"י א"הע סי' א'. ומה גם דבמקום כהא לא תקן ואיכא ס"ס כמ"ש מהרשד"ם א"הע סי' ק"ך ועוד לו בסי' ע"ח והאריכות בזה יגיעת בשר וכבר האריך למעניתו הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל יו"ד ח"ג סי' פ"ז באורך וברוחב כמדתו הטובה

ובעומדי בתשובה זו של הרשב"א ז"ל בסי' אלף רל"ז חזות קשה הוגד לי במ"ש וז"ל ומ"ש בחותם ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון דפלגינן ביה נמי דבורא כדפלגינן בפ' רבעני וכו' יפה אמרת וכך אמרתי גם אני וכו' ע"כ ולכאורה יפלא על מאריה דתלמודא דכל רז לא אנס ליה איך כתב כן דהא איפכא שמעינן בש"ס ומכשרינן לשטרא והתוס' שם נתקשו בזה דלהימנו בפלגא ונדחקו ליישב דלא שייך בזה פ"ד. ואחר ההתבוננות פורתא מקום יש בראש לישב דברי הרשב"א דכוונתו הוא דפ"ד ומהמנינן ליה במ"ש כת"י הוא זה וכמ"ש אבל אנוסים היינו מ"מ לא מהימנינן להו. וכ"כ הר"ן ז"ל שם והריטב"א ז"ל שם והו"ד בש"מ וכ"כ משם שיטה ישנה ובכן לא נפלאת היא ס' הרשב"א ז"ל וכאמור. ואולם חזיתיה לה' מהרי"ץ אלבעלי ז"ל הו"ד בס' יד ימין ושם בדמ"ח ע"ד עמר ע"ד הרשב"א אלו והצ"י ורצה לחלק כדכתיבנא ולא הונח לו מפני שמצא בחי' הרשב"א עצמו לכתובות שכתב דלא שייך בזה פ"ד דתרי מילי. נינהו וכו' עי"ש ואנא דאמרי דאי מהא לא תברא דכונתו פשוטה שם דסוגין מתפרשא אף למ"ד דלא פ"ד ומ"מ אתיא גם למ"ד דפ"ד הבט ימין וראה שם שכוונתו מבוארת כן. ואעיקרא דדינא פירכא דאין ראיה מחי' הרשב"א אלו שהם יוצאים מפי עליון הרמב"ן ז"ל כמו שהביאם בשמו הר"ב בש"מ כדמותם שם. ומזה אני דן דחי' כתובות אלו המיוחסים להרשב"א הם להרמב"ן ז"ל באשר כמעט רוב הדברים הובאו בש"מ בשמו והגם שהרב מו"הד חיד"א ז"ל בש"הג יחסם להרשב"א כבר הדר תנא באות המ' וכתב שהם להרמב"ן ז"ל והכרחו הוא מסוגית לשונו ומהש"מ. וא"כ אף זה מן התוכחות ובכן דברי הרשב"א ז"ל צדקו יחדיו אין בהם נפתל ועקש ועיין בס' מנחת בכורים בחי' שם שכתב כן בפשוט

והנה מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' כ"א ה"ד הכנ"הג בח"מ סי' פ"ב הג"הט קנ"ה דלדעת הרשב"א ז"ל בתשובה (היא התשובה שהביא מרן הב"י בסי' ע"ה מחו' כ"א) אמרינן מגו אף במקום שבטענה שטוען מע"ר ע"כ והקשה הרב כמהרח"א ז"ל הו"ד בס' אשדות הפסגה דקנ"ה ע"ג ובסו"הס ד"ח ע"ד מסוגין דהכא וז"ל ואני תמיה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דאם אית' להא במסקנת הש"ס דכתובות דאמר רמי ב"ח ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מ"ן אבל אמרו אנוסים היינו מ"מ אין נאמנים. דאין אדם מע"ר. ואם איתא להוו נאמנים במגו דא"כ אמרי לא חתמנו מעולם אלא ודאי. דליתא והדבר צ"ת את"ד. ואנכי הרואה אחרי המחי"ר ק"ל טובא איך לא שלטו מאורי עיניו בדברי בעלי התוס' שם בד"ה מחמת נפשות שהקשו דלהמנו במה דאמרי מ"מ במגו דא"ב אמרי מ"ן ותי' דמגו בב' לא אמרינן וכו' עי"ש הרי דס"ל כדעת הרשב"א דהיכא דאיכא מגו לא אמרינן אין אדם מע"ר. דאי לת"ה מאי קושיא דלהמנו במגו אלא ודאי דקיימי בשיטה זו ומהכא לא תקשי דמגו בב' לא אמרינן. וידעתי ביני כי יד הדוחה נטויה לומר דפשיטא דתוס' קיימי לפי הס"ד דרמי ב"ח דהוה קאי אסיפא ולא לפום קושטא דמילתא. ולכאורה הכי נמי מסתברא ממ"ש התוס' שם דהא ברישא וכו' דמשמע דקאי אס"ד. וגם דאי קאי ארישא לפי המסקנא הו"ל להק' דלהמנו במגו דא"ב שתק כמ"ש הרב מהרח"א ז"ל שם ולא שייכי הני פרוקי

אלא דבמקומי אני עומד ואנא דאמרי דלעולם דהתוס' קיימי דוקא אמסקנא. ומה שלא הקשו דלהמנו במגו דא"ב שתקי. היינו משום דהאי מגו להו מגו ממש הוא כמ"ש הריטב"א הו"ד בש"מ שם. וברישא אנו מוכרחים לומר האי מגו כיון דחזינן להס"ד דאף במקום שמע"ר אוקמה רמי ב"ח דנאמנים כיון דאין כת"י יוצא ממ"א. מוכרח שהוא מטעם זה. אכן כיון דהדר ביה רמי ב"ח ואוקמא ארישא דאפי' אין כת"י יוצא ממ"א כיון דמע"ר לא מהימן ומאי דמהמנינן ליה במ"ן לא מטעם מגו הוא כמ"ש רש"י ז"ל ועיין בתוס' ב"ק דע"ב ע"ב ד"ה אין. וזוהי שקשה דלהמנו במגו דנפשות כי היכי דמהימנת ליה כי הוה ס"ד לאוקמא ארישא דאיכא מגו דא"ב שתקי והוו נאמנים אף איכא דמע"ר. והשתא דאוקמינן ארישא ולא יכלית למימר האי מגו משום דלא הוי מגו טוב. להמנו במגו דנפשות דשמעינן ליה דמהני בהא ותי' דלא שייך לומר האי מגו ועיין היטב בש"מ שם מ"ש בזה. ואף אם יאמר האומר שזה דוחק מוטל שיסבול דוחק זה ולא יאמר על גדול המורים הרשב"א (לפי הבנתו של מהריב"ל ז"ל) שדבריו הם הפך סוגיא ערוכה

ומצאתי הון לי מדברי התוס' בקדושין דמ"ג ד"ה. והשתא שהביאו דברי התוס' דהכא דקיימי אמסקנא והשמיטו מ"ש כאן ההא ברישא. הרי מבואר כדכתיבנא שש לבי ויגל. ולא נכחד ממני מ"ש הגאון רע"א ז"ל בהגהותיו לקדושין שהגיה דברי התוס' כדי לאוקומיה דבריהם דקיימי אס"ד בלתי ראיה מכרחת. והגם שכוונתו מבוארת מ"מ אין הכרח לעשות ט"ס ולהגיה בדבריהם. ועכ"פ אחרי דברי התוס'