שו"ת תעלומות לב חלק א קסב

אלמוני וע"כ רוצה לגרשה ומע' הב"ד הע"י ישבו כסאות למשפט להוציא הדין לאמתו כי ידעי לה רבנן שתכלית שנאה שנא האיש לאשתו. וכשעמדו הרבנים על בירור הדבר מפי עצמו ולשא'ול הגיעו באיזה זמן ובאיזה מקום. ומתוך חילוף טענותיו הבינו הב"ד כי שקר ענו בה. ובאשר האשה העניה איננה רוצה לעזוב בעל נעוריה. וגם הוא הודה ולא בוש כי שמץ פיסול לא מצא בה רק כי געלה נפשו בה ורוצה לגרשה. ועל כן יסרוהו העדה על אשר הוציא ש"ר על אשתו הכשרה. ומאז הימים הוסיף שנאה על שנאתו עד להפליא. ואחר עבור ימים אחדים הביא עד אחד המעיד שראה שזינתה אשתו הנז' והוא אומר שמאמין לעד הנז'. והאשה צווחת ככרוכיא כי שקר הוא דובר ומכחשת את העד על פניו. והבעל הננו מעמיד עצמו לגרשה ושלחה מביתו ואינו רוצה לתת לה מזונות מאחר שהוא מוכן לגרשה מאחר שנאסרה עליו. ומע' בי דינא רבא הע"י המה ראו כי הכל שקר ודבר כזב כאשר הוחזק כפרן ושקרן בב"ד. ופסקו לו את הדין שהיא מותרת לו ואינו יכול לגרשה בע"כ וחייב במזונותיה. ואחד חכם בעיניו הורה גבר כי האשה הזאת אסורה לבעלה והדין עמו לגרשה בע"כ. וע"כ גבא תורא בינייהו ונבוכים הם בארץ ע"כ לשא'ול הגיעה תורה מציון כי יורו המורים להיכן הדין נוטה ושלום על דייני ישראל ויבא שכמ"ה

תשובה אנכי הרואה כי החכם האוסר הזה לא קרא ולא שנה ואף לא שמש ת"ח שהרואה יראה שבנדון ממש כיוצא לזה נשאל הרשב"א ז"ל באלפי"ו סי' אלף רל"ז וכתב דכל שראינו שמרגיל קטטה בינו לבינה ומחזר לגרשה כך עונשו של בדאי שמחזיקים כל טענותיו שקר ואפי' טען מה שהיינו מקבלים ממנו. ועדות עד אחד לאו כלום הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שטען שהוא מאמינו אין מקבלים ממנו דשקורי משקר. ועוד דמסתבר לי דלא אמרי' אי מהימן וכו' אלא בשותקת. אבל במכחישתו לא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. וקרוב הדבר שאפי' בעונה שמשועבד לו אינו נאמן דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מגדר מלתא כדי שלא יהיו בני ישראל רגילים בכך. ומ"מ אפי' נראה לומר שהיא אסורה ושאחד"א הוא יחוש לעצמו. ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציא בגט יתן לה שאר וכסות זה ראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפרוצים בעולתה ידיהם את"ד עיניך הרואות שהוא נדון ממש דומה בדומה לנ"ד והתורה יוצאה בהנומא מפי עליון הרשב"א ז"ל גדול הפוס' שהאשה מותרת לבעלה ואם תרצה למחול העונה אינו יכול להוציאה בגט וחייב בשארה וכסותה וכ"ש בנ"ד שבפעם ראשונה הודה ולא בוש ששקר ענה בה והוא לא ראה ולא ידע. דלית דין צריך בושש שחייב במזונותיה ואינו יכול לגרשה שלא מדעתה וכפסק הרשב"א ז"ל

עכ"פ הרשב"א ז"ל ספוקי מספק"ל אי מותרת לעונה המור"ם ז"ל בתשובה סי' י"ב כתב דלא כתב הרשב"א כן אלא היכא שראה הוא עצמו שזינתה אבל בעדי כיעור לא. ותשובת הרשב"א ז"ל קאי בעד המעיד שזינתה מ"מ שפיר יש לחלק בין עד דזנות לעדי כיעור. ומ"מ ודאי דאינו יכול לגרשה כיון שהוא מכחשת העד וע"א בהכחשה לאו כלום הוא. ומה גם שהיה מרגיל קטטה עמה ומחזר אחר שקרים וכזבים כנ"ד דלאו כל הימנו לומר שהוא מאמין מין לדברי העד כמ"ש הרשב"א ומור"ם ורש"ל בתשובה סי' ג"ל. ואם העד המעיד הוא עצמו הנואף כתב הרשב"א באלף רל"ז שם דאינו נאמן דאין אדם מע"ר. ובסי' תקנ"ב כתב שאם הודה דחשוד שנאמן מן דפלגינן דבוריה כההיא דפ' רבעני וכו'. והדבר תימה שסתר את עצמו. ועיין למהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קל"ז שהביא תשובת הרשב"א דסי' תקנ"ב וכתב ומאי חידוש דבשלמא פ' רבעו וכו' כי פ"ד לא משמע לרצונו אבל גם היה אומר אני רבעתי את פ' לרצונו הרי מע"ר דאין קשוי אלא לדעת עי"ש והוא היה מתכוין לכל מ"ש הרשב"א עצמו באלף רל"ז ולא זכר שר בעת ההיא תשובה זאת. ודוחק לומר דההיא דסי' תקנ"ב איירי באומר אשת פ' זינתה עמו דשפיר פ"ד דכל כי הא הו"ל לפרושי ועיין מש"ל פ"א מהל' סוטה הי"ד שהצ"ע דבריו. והכנ"הג בח"מ סימן ל"ד הג"הט ע"ז שפר קדמיה לפרש הכי. ולולא דמסתפינא הוה אמינא דלא כתב הרשב"א ז"ל חילוק זה אלא בהעדת הנואף שהוא האומר אלו הדברים אז מסתברא לחלק באומר פ' זינתה עמו לאומר שהוא זינה עם פ'. אבל אם שאלו את החשוד אם היה לו עסק עמה והודה ואמר הן דליכא דברים רבים לפלוגינהו. אזי אנו אומרים שמה שהודה ואמר הן הכונה הוא שפ' זינתה ולא עמו. ואף אם שאלת אחרים היתה לאמור אתה זנית עם פ' והוא השיב הן אנו אומרים שמה שהשיב הן הוא על זנות פ' ולא עמו כיון דאין אדם מע"ר זה נר"ל הגם שהוא דוחק דעכ"פ הי"ל להרשב"א לפרש זה. ועיין חכם צבי בסי' ק"ן וכמש"ל שם ובתשובת זכרון יוסף א"הע סי' י"ח שהצ"ע דברי הרשב"א בחילוק זה ועיין בס' חינא וחסדא ח"ב הנד"מ דל"ב ע"ב וע"ג ועיין להרב נודע ביהודה חא"הע ח"ב סי' ע"ב שכתב דלא אמרה הרשב"א אלא לענין מיתה אבל אה"נ דלאוסרה על בעלה אין חילוק בזה יעו"ש ועיין להרמ"ז ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב הא"הע סי' י"א ולמז"ה הגדול ז"ל בחק"ל א"הע סי' ל"א וכל זה אינו ענין לנ"ד כיון שהעד המעיד חף הוא מפשע. ובמ"א הארכתי ועיין בהגהותי לס"ה ישרי לב חא"הע אות ע' ס"ז ולהגאון מז"ה ז"ל בס' נדיב לב ח"ב א"הע סי' י"א

פש גבן עלי בא'ר אי חילוק שני שכתב הרשב"א ז"ל שם שלא נאמר כ"ז דאי מהימן כבי תרי זיל אפקא אלא באינו מכחישתו. דאם היא מכחשת את העד הא קי"ל ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. אם הוא. מוסכם מכל הפוס' ז"ל. והנה הטור ז"ל בסי' קמ"ח נראה דס"ל כוותיה שכתב אם יש ער המעיד והיא שותקת וכו'. אלא דק' דאם היא שותקת למה יתן כתובה ונראה שלזה ג"כ כיוין מרן ז"ל בב"י בסי' קט"ו. וכתב מהרש"ל ה"ד הב"ש בסי' קע"ח דהגירסא בדברי הטור הוא והוא שותק (במקום והיא שותקת) דאם היא שותקת אפי' אינו נאמן בעיניו כשנים חייב להוציאה כיון שהיא שותקת ע"כ ולא ידעתי איך יהיה חייב להוציאה אה מפני שהיא שותקת דהא אפי' הודית היא לדברי העד כל שאין הבעל מאמין מין את העד אינו חייב להוציאה. וכ"ש בהיא שותקת דאין כאן חיוב אי לא מהימן ליה כבי תרי. אלא הנכון נראה כמ"ש מב"י ז"ל אשר מימיו אנו שותים ובפרט שכ"כ הרשב"א י"ל אשר בית ישראל נשען עליו. וראיתי להרב הגדול החסיד שאר בשרינו כמהר"ח פאלאג'י ז"ל בס"ה סמיכה לחיים א"הע סי' ח' דט"ל שפירש דברי הטור כדברי מרן ז"ל