שו"ת תעלומות לב חלק א קנט

הרשב"ש ז"ל בסי' רפ"ז וז"ל ואם הראשונים לא תקנוה אינה טענה וראיה שמקום הניחו לאחרונים להתגדר בו. וכמה דברים היו. ראוים לגדור ולא גדרום ובאו אחרונים וגדרום וכמה ראשונים אמרו כמה דברים בפסקי הלכות ובאו אחרונים וסתרו דבריהם וכו' אלמא שהדין משתנה לפי מנהג המקומות עכל"ה כמה נכונים וראוים הדברים לפה קדוש שאמרם. ומהם אנו למדים במכ"ש לנ"ד שהראשונים והאחרונים הסכימו בו לדינא אפי' בזמנם כאשר הוכחנו בפס"ד באורך הראוי

ביותר אני תמיה איך יחשבו אלו השלמים בדעתם להחמיר מסברתם בדבר דאתי לידי קולא ולהרבות ממזרים בישראל ח"ו. ועל כיוצא בזה כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו לנדה פ' התנוקת סי' ג' ע"ד הראב"ד וז"ל ואין דבריו נראים להחמיר אדם מדעתו וכו' ולא ודעתי אנה רמוזה גזרה זו בש"ס וכו' ואנו. אין לנו אלא מה שמוצאים בש"ס בפירוש. ואם הוא אדם חשוב ומרוב ענותנותו ופרישותו אינו רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה. ינהוג פרישותו לעצמו כי מצינו הרבה בש"ס שחשו לתקנת עגונות והקלו מאד. כ"ש שלא יורה אדם מדעתו אם לא שיביא ראיות ברורות מן הש"ס עכ"ל לשון הזהב. ומה ששמעתי באומרים כי הפוסקים המפורסמים שהסכימו בתקנה זאת הצריכו שיהיה בהסכמת חבר עיר ובז"הז אין לנו דין ת"ח. לדבר הזה נמי יסל'חו הצדיקים שבפירוש כתבו הרבנים ז"ל שצריך הסכמת חבר עיר אם הוא בעיר. ואם הם מרוב צדקתם אינם רוצים לחשוב עצמם בסוג חבר עיר. ידונו את עצמם כבני העיר ודיו. ועיין להריב"ש ז"ל שם כס בסימן שצ"ט שכתב וז"ל. ולעולם בני העיר אינם צריכים להסכמת אדם חשוב אלא כל שהסכימו רוב הקהל וגדוליהם הרגילים לפקח בעסקיהם תקנתם קיימת עכ"ד והם דברים ברורים

וגם שמעתי שבאיזה כפרים יש איזה המונים הממאנים בתקנה זאת. בחשבם כי הוא הפך הדין ח"ו או מצד איזה שנאה וקנאה ותחרות. הנה ודאי שאם הרוב מסכימים מתוך כולם יחד עם גדוליהם ודאי דאזלינן בתר רובם כמתבאר מתשו' הריב"ש ז"ל שם. ועיין בס' תומת ישרים סי' רי"ג ובתשו' הרא"ם בח"א סי' נ"ז ועיין למהרשד"ם ז"ל חא"ח סימן ל"ו שכתב דרוב העיר היינו החשובים ולא דלת העם ועיין מהרח"ש ח"ב ס"סי מ' נדיב לב ח"א סי' ק"י

אתאן למה שהרגיש כת"ר במ"ש משם מהראנ"ח בסי' מ"ה מההיא דיבמות דקי"ט. הנה דבר זה נפתח ונסתיים בגדולים עיין כנ"הג א"הע סי' מ"ג ובמהרימ"ט סי' מ"ג מהר"י באסאן סי' ל"ו פני משה ח"ב סי' נ"א. ועיין בתשובת מרן ז"ל בא"הע דיני כתובה סי' ג' שחילק מאיסור סקילה לשאר איסורים. גם ממ"ש בפ"ג דקידושין יבמה שהיא בלאו לא תפסי קידושין חייבי כריתות לא כ"ש משמע עכ"פ דיבום קיל טובא. והרב ת"הד סימן רכ"ג הביא משם הגאונים לחלק בין לאו לכרת ותמה עליהם מהא דיבמות. ועיין הרי"קו שורש ע"ב הרמב"ן בחידושיו לבתרא דקל"א ועיין להרשב"א בריש קידושין שתמה כן ע"ד התוספות ועיין תוס' קידושין די"ד ד"ה ותהא שכתבו שאין לחלק בין קל לחמור. הנה הבאתי לכת"ר מערכה מול מערכה והרבה חילוקים ותירוצים נאמרו בזה וגם אני בעניותי עמדתי על הבא'ר הדבר הזה ואכמ"ל: סימן ט"ז

שאלה אלמנה היושבת תחת כבוד בעלה ומתזנא מנכסיו. והיתה לה בת יחידה נשואה לאיש ומתה במבחר ימיה בהקשותה בלדתה ואחריה מתה הילדה. והיא מרת נפש על מות בתה וכמו צע'ר בנפשה אם יירשנה חתנה. ובאה לשאול את ה' אם יכולה אשה להשבע על כתובתה באופן שלא תפסיד מזונותיה. כי אין חפצה רק שלא יירשנה זה חתנה דרמי עלה כאריה ארבא. ויורשיה ירשו כתובתה יורנו המורה לצדקה ויבא שכמ"ה

תשובה רואה אני כי יכולה אשה להשבע שבועת אלמנה ולא תתבע כתובתה ובזה אינה מפסדת כתובתה. וכמו שנמצא כתוב בתשובה שהביא הש"הג שבסביבות המרדכי בסו"פ נערה ופסקה רמ"א ז"ל בסי' צ"ג בלתי חולק. וכתב הח"מ שם בס"ק ט"ו דשבועה לא הוי כתביעה והוא מלשון הר"ן פ' אלמנה וכ"פ בפי' הרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' תק"א שיכולה אשה להשבע על כתובתה ולא תפסיד מזונותיה וגם לא יפסידו יורשיה אם תמות בלא שבועה והביא ראיה מסוגיא דפרק כל הנשבעין וכתב שכן כתב הרי"ף ז"ל בתשובה ושכן היה דן הרא"ה ז"ל. עי"ש. והדברים מכוונים למ"ש הריטב"א בחידו' לפרק כל הנשבעים משם. הרי"ף והרא"ה ז"ל. והגם שבתשובת הרי"ף הנדפסות לא מצאנוה לתשובה זאת. נאמנים עלינו תרין סמכי קשוט הריטב"א והרדב"ז ז"ל המעידים בגדלם שכן כתב הרב זלה"ה

אלא שהיה נראה לכאורה סתירה לזה מתשובת הרי"ף ז"ל בנדפסות סימן כ"ה וז"ל כיון שנשבעה אין לה מזונות לפי שלא תשבע עד שתתבע כתובתה ומשעה שתתבע כתובתה בב"ד אין לה מזונות וכו' ע"כ ולכאורה משמע דלא משכח"ל שתשבע ויהיה לה מזונות. אך אחר הישוב פורתא נראה דלא מכרעא כי הרב ז"ל דבר בהווה שהנשבעת על כתובתה הוא אחר שתתבע הכתובה בב"ד ומשעת תביעתה הפסידה מזונותיה. וזה מדוקדק בדב"ק שלא כתב ומשתשבע אין לה מזונות. אלא כתב שמשעת תביעת כתובתה בב"ד הפסידה מזונותיה. ודון מינה שאם היה האופן שנשבעה ולא תבעה כתובתה בב"ד שלא הפסידה מזונותיה. והרב ז"ל לא ניחא ליה לאוקומי ההיא דש"ס בנשבעה ולא תבעה מפני שאין זה מצוי. ואולם הר"ן ז"ל בפ' אלמנה איתי הך תשובת הרי"ף דסי' נ"ה הנז"ל וכתב לדחות ראיתו דאפשר לאוקומי ההיא בנשבעה כדי שלא יפסידו יורשיה ולא תבעה כתובתה דבהכי אינה מפסדת מזונותיה. עכ"פ סגנון אחד לשניהם שאם לא תבעה כתובתה אף אם נשבעה לא הפסידה מזונותיה וכ"כ הריטב"א והרמב"ן בחי' לפרק אלמנה ה"ד הרב ע"הש ז"ל בא"הע סימן צ"ז סכ"ח. וחזיתיה תו להע"הש שם בסי' צ"ו ס"ל שה"ד הרדב"ז בסי' תק"א שכ"כ משם תשו' הרי"ף ז"ל והקשה ממ"ש מרן הב"י בשם תשו' הרשב"א משם תשו' הרי"ף וכו' והיא ההיא דסי' נ"ה שהבאנו לעיל. והן הן דברי הר"ן והרמב"ן והריטב"א שה"ד הוא ז"ל בסכ"ח שם. וכן הקשה הרב משכנות הרועים באות א' סצ"ז. וכבר מלתנו אמורה שאין כאן תימה. וראיה לזה שהריטב"א ז"ל שה"ד הרי"ף ז"ל בפרק כל הנשבעים ולא נרגש מזה