שו"ת תעלומות לב חלק א קנה

רבן של ערי אלג'יריאה הסכים בסי' שצ"ט שיש כח בידם לעשות תקנתם באופן זה בהפקר הקידושין אלא שסיים ואמר שלמעשה חוכך להחמיר לחומר הענין אם לא בהסכמת חכמי הגלילות. והו"ד בתשו' מרן ז"ל בא"הע סי' ו' ועיין להתשב"ץ בח"א סי' קל"ג. ומהר"י בירב ז"ל בסי' מ"ב כתב דאף אם הריב"ש היה מצריך גט היינו מצד חומרא ולא מן הדין עי"ש וזה פשוט בדעת הרי"בש ז"ל כמתבאר שם בתשובה הנז"ל. והרשב"ץ ז"ל בח"ב סי' ה' כתב שלא נעשה מעשה אף שהרמב"ן ז"ל נשאל על זה והשיב כל דמקדש וכו' עי"ש והיינו ודאי בהפקעת הקידושין דמשום חומר ערוה חששו שמא בעינן ב"ד דאלימי כר"א ור"א כדי להפקיע הקידושין וכ"כ המבי"ט בסימן ר"ו

אכן בהפקרת כסף הקידושין נרא' ודאי דאין לחוש בדבר כלל שהרי הרשב"א ז"ל בח"א סי' תקנ"א העיד בגודלו שכן נהג רב שרירא גאון הוא ואבותיו ואמר לצבור אחר לנהוג כן. ומה שהרשב"א ז"ל הוכרח ללמד בנות עירו שיאסרו על עצמן כל קידושין וכו' כיעו"ש אפשר שהצבור בכללו לא רצו להסכים בתקנה כזאת להפקיר הקידושין על כן ללמד יצא על הפרט כמובן. גם בתשובה שבסי' אלף ר"ו כתב בפשיטות שהצבור יכולים להפקיר ממונו של זה ונמצא מקדש בממון שאינו שלו והאריך בראיות עי"ש. והתשב"ץ שם בתשובה הנז' הביא דבריו וכתב שבתקנה זאת נתבטלו הקידושין לגמרי. אלא שלכאורה קשה שהרשב"א שם בסוף התשובה סיים ומעשה היה בעירנו ודנתי בדבר בפני רבותי ומורי הרב רמב"ן הודה בדבר ומ"מ עוד צריך להתיישב בדבר ע"כ ונראה שרבותיו לא הודו לו זולתי הרמב"ן רבו שהסכים לדעתו וע"כ הצריכו יישוב עוד. ואפשר שמעשה שהיה בהפקעת הקידושין היה ודן הרשב"א מטעם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והודה לדבריו הרמב"ן ז"ל שכן הוא דעתו. וכמ"ש משמו התשב"ץ בח"ב סי' ה' וכנז"ל. ולכן לא הסכימו חבריו עמו ולא נעשה מעשה משום דס"ל שכדי להפקיע קידושין משום כל דמקדש וכו' בעינן ב"ד דאלימי כר"א ור"א וליכא. אבל בהפקר ב"ד ואנשי העיר נראה שאין חולק בדבר וראיות הרשב"א ברורות ואמתיות. ובפרט שהגאונים ז"ל שכל דבריהם דברי קבלה ס"ל הכי. ופשוט שכך הבין הרשב"ץ ז"ל כי שם סמוך ונראה הביא תשובת הרשב"א לענין הפקר וסיים שבתקנה זאת נתבטלו הקידושין לגמרי וכדבר האמור

ולע"ד נראה שהמעשה שהיה בעירו של הרשב"א אינו אלא הפקעה ולא הפקר. שהרי נראה שמעולם לא נהיתה הסכמה זאת בעירו. עד שהוכרח הוא ז"ל ללמד בנות עירו שיאסרו על עצמן ממון הקידושין וכו'. ואפשר שמעשה שהיה בעירו היה באחת מאלו הבנות המלומדות ודן הרשב"א בדבר להתירה בלא גט. ורבו הרמב"ן הודה לו גם בתקון זה ושאר רבותיו רפיא בידייהו. זה נראה לי מוכרח והוא פשוט לכל העומד בשרשן של ב' התשובות הללו. ועוד לו בסימן אלף קס"ב. עכ"פ דעת הגאון רב שרירא ואבותיו והרמב"ן והרשב"א ומהר"י בירב והרשב"ץ זלה"ה אינהו בדידהו ס"ל דבאופן תקנה זאת מתבטלים הקידושין לגמרי. וגם הריב"ש ס"ל הכי לפום דינא. ועיין יכין ובועז סי' מ"ו דפ"ה ע"ג חק"ל ת"ק חא"הע סי' ך'. ואין לטעות בדברי מרן א"הע סי' ו' בתשובה שהביא בסתם דברי הריב"ש ז"ל וכתב אם הריב"ש לא רצה לסמוך אפי' בהפקר וכו' דהדבר ברור דלרבותא נקטיה כמובן. ועיין הרשב"ש סי' רי"א יכין ובועז ח"ב סי' ך' ובס' שמן המשחה סי' ס"ט האריך בזה ואין כאן מקום להאריך. ועיין בתשו' מהרלנ"ח סי' קל"א וקל"ו ובתשו' יכין ובועז ח"ב סי' מ"ו ודוק שם בדבריו המצודקים

ואתה תחזה למהר"ם אלשקאר ז"ל בתשו' סימן מ"ח שהאריך בזה ובירר וליבן דין זה וכתב דאפי' מאן דבעי ב"ד דאלימי ה"ד ב"ד לחוד אבל כל אנשי העיר וב"ד אלימי טפי גם הריב"ש ז"ל שם הביא דברי ר"ת דל"ב ב"ד דאלים אלא ב"ד רבא באתריה. ובסו"ד סיים מהרמ"א ז"ל וז"ל לפיכך אם נמנו וגמרו כל אותה מדינה ורבניה עם הסכמת כל הקהלות או רובן לסמוך אהני אשלי רברבי לגדור ולקנוס כל המקדש כנגד הסכמתן ולהפקיע הקידושין ולהפקירן עד עולם או עד איזה זמן שירצו גם אני אצא בעקבותיהם ואענה א מן אחריהם ואכנס בעובי הקורה ולא בשיבה מכשורא עכ"ל ועיין מקור ברוך סי' י"ט. והרשב"א בח"ב סימן ש"ן כתב ראוי לצבור לגדור גדרים ורשאים להפקיר דהפקר ב"ד הפקר. ודבר זה מוכרח שכל ב"ד בעירו בעת הצורך למגדר מלתא הוא חשוב כב"ד דר"א ור"א לענין סייגים וגדרים דאלת"ה לא שבקת חיי לברייתא. ועיין להר"מ בפי"המ בפרק גט פשוט מרדכי פ' אז"ן סי' שפ"ג תשובות מימוניות דשייכי לס' קנין סי' ר"א מהר"ם מינץ סי' י"א. וכבר האר'ש האירה בס' חיים ושלום ח"ב הנד"מ ושם בסי' כ"ו הגאון שארינו המחבר זלה"ה עמד ותקן נסח ההסכמה המועלת להפקיר הקידושין והיא מכוונת לנסח המובא בס"ה נדיב לב ח"ב דל"א ע"ד. גם מוהר"ג ר"ל כמהר"א אשכנזי הי"ו בפס"ד המובא שם הן הראנו עוצם בקיאותו בזה לך נא ראה

ועתה ראיתי לרש"ל ז"ל בס' יש"ש בפ"ג דקידושין סי' כ"ב שנראה מחמיר גם בהפקר ב"ד. אלא שהמעיין יראה שבנגוב"ד שהוא הפקר בית דין בהסכמת אנשי העיר דמהני לכ"ע. ועיין בלבוש אכן העזר סי' כ"ח שכתב וז"ל מ"מ בקהל שעשו תקנה ביניהם וחיזוק גדול שכל מי שיקדש אשה בלא עשרה וכיוצא שהקידושין מופקעים והממון הפקר ועמד אחד ועבר וקדש אע"ג דמדינא לא הוו קידושין מ"מ למעשה לא רצו חכמים להתירה משום חומרא דא"א ע"כ והיינו ודאי היכא דאפשר לתת גט מה שאין כן בנ"ד דאדרבא הוי חומרא דאתי לידי קולא. וכן ראיתי בתשובת חתם סופר א"הע סי' ק"ח שאחר שפקפק בהוראה זאת וחשש לסברת המחמירים בסו"ד כתב וז"ל ולפ"ד ודאי היכא דאי אפשר בענין אחר טוב וישר עכ"פ לתקן מה דאפשר ע"י הפקר ב"ד עי"ש ועוד לו שם בסי' ק"ט. ונ"ד ודאי דלא אפשר באופן אחר. כי האופן האחר שנראה לו נכון והוא ללמד בנות ישראל לאסור הנאה וכו' כמ"ש הרשב"א בסי' תקנ"א מלבד שנר' שרבותיו של הרשב"א רפיא בידייהו האי תקנתא כמש"ל. עוד זאת כי תקון כזה לא יתכן אלא בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ולשרידים אשר ה' קורא. ולא לכללות אנשי המחוז ובמדינות כאלו בימים האלה ובזמן הזה כמובן וכבוד אלהים הסתר דבר

פש גבן ערער חד דאפשר דראוי להחמיר כדי שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט כדס"ל להמחמירים כסברת איש רי"בי במקדש אשה לבנו קטן מטעם זה.