שו"ת תעלומות לב חלק א קנד

האכילתו ולא בא תקלה על ידה. גם כי אין עדים בדבר שהבעל התרה בה ועברה על התראתו פעם אחרת והיא מכחשת בדבר. וגם בפעם זאת לא בשלה היא הבשר וגם לא אמרה לבעלה שידעה שהבשר מנוקר מכל אלין פשוט הדבר שאינה יוצאת בלא כתובה עכ"פ הואיל ומכוער הדבר ראוי ליסרה בדברים ולהוכיחה על פניה ולהתרות בה על העתיד כדת של תורה. זה הוא הנלע"ד לדון בזה להלכה ולמעשה ובפרט אם נהיג בינייהו להשביע את החתן שלא לגרשה בע"כ ושלא לישא אשה אחרת עליה או אם היא אשתו ראשונה דודאי שאינו יכול לגרשה בע"כ בטענות רעועות כאלו כמ"ש הרשב"ש ז"ל סימן תי"א ורק אין דבר זולת ש"וט יגדל. הרי זה תוספת על העיקר דמכאן ולהבא הא סמא בידיה להשתדל הבעל בעצמו להביא הבשר מנוקר כיון שאין החיוב על האשה להשתדל בזה. וטעם זה ג"כ יצטרף לטובה שלא יוכל להפסיד' כתובתה וכמתבאר מתשובת הרב נו"בי במ"ת א"הע סי' צ"א עי"ש היטב: סימן י"ג

כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' יבום הלכה ג' מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש וילדה ואמר זה העובר ממני אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום וכו' עי"ש וה"המ ז"ל נראה חלוק בזה. והרא"ש ה"ד הטור בא"הע סי' קנ"ו כתב דגם הרמב"ם ז"ל מודה במיוחדת לו שפוטרת מן היבום ומן החליצה עי"ש ורבו הסוברים כן היכא דדימא מניה ולא דימא מעלמא כמו שכתבתי בעניותי לעיל סי' עיש"ב. אלא שנפל הספק אם זה האיש עבר ונשא אותה הבת עצמה שהודה עליה שהיא שלו ומת בלא בנים ונפלה היא קמיה יבם. מי נימא כיון שנשא אותה גלי אדעתיה דלאו בתו היא כי אין אדם עשוי לישא בתו. או דילמא כיון שאם הבת הזאת הוה דימא מניה ולא דימא מעלמא. והוא גם הוא אמר שהיא בתו. ובפרט אם היתה מיוחדת לו דלכ"ע בתר דידיה שדינן ליה ופוטרת אשת אביה מן היבום והחליצה כמש"ל כ"ש שתציל את עצמה. ואף שנשאה אביה לא מקרי זה גילוי דעת דנימא דאיהו בהפקרא ניחא ליה. דהא אפי' חזר ואמר שאינה בתו אחר שנתחזק ע"פ אומדנות ובהודאת פיו שהיא בתו לאו כל כמיניה לחזור בו. וצד זה נר"ל עיקר שמצלת את עצמה

ועל פי זה אפשר לפרש בדוחק כוונת רבינו הטור ז"ל בסי' קע"ג שכתב היתה היבמה ערוה על בעלה כגון שעבר או טעה ונשא בתו או חמותו ה"ז לא חולצת וכו' עי"ש. והקושי מבואר דכיון דאית ליה בת מהיכא תיתי יבום או חליצה כי היכי דנפטרה מטעם ערוה. (ועתה נד"מ ספר מעשה רוקח ח"ג והראוני שהרגיש הרב ז"ל בזה עי"ש בפ"ו מהל' יבום הי"ב). ודוחק לומר שהוא ט"ס שהרי לא הרגישו בו כל גדולי המפרשים שהעתיקו דבריו כמו שהם. אכן על פי האמור אולי כוין לומר שאם עבר או טעה ונשא בתו שהודה עליה בתחילה. דלא תימא הא גלי אדעתיה דלאו בתו היא שהרי נשאה ותהיה זקוקה ליבם קמ"ל שאין זו אשתו והיא פטורה מן היבום והחליצה ובקונט' אחר פירשתי דברי הטור אלו באופן אחר ואין כאן מקומו: סימן י"ד להלכות קידושין מעו"בי קצומטינא יע"א בשנת תרל"ג

שאלה בהיות שבערי צרפת האדירה יע"א חק ומשפט להם שכל איש שיקדש אשה מבלי הסכמת מושל העיר הנקרא מזר אפי' קדשה כדת מ"וי אין קידושיו קידושין. ויכולה אשה להנשא לאחר והיא בעולת בעל. והבנים הנולדים לה מבעלה הראשון כזרים וממזרים יחשבו בעיני השררה יר"ה. ולא יקראו על שם אביהם בנחלתם. על כן לשאו'ל הגיעו אם יכולים הצבור לעשות הסכמה בכל תוקף וחזק שכל המקדש בלי ידיעת המושל על זה מצד הממשלה שיהיו קידושיו בטלים מבלי להצריכה גט כריתות יען כי מחק המלכות אין כח לשום רב ודיין לתת גט. ונפיק מינה חורבא כי נמצא ח"ו אתתא לבי תרי ועקירת נחלה דאורייתא. וגם אם יארע שיתן אחד הריקים עיניו בבת אצילי הארץ ויקדשנה שלא ברצון אביה ואמה וגם שלא ברצונה. ואם אתה מצריכה גט רחוק הדבר שיסכימו על הגט. מלבד כי אם הוא לא ירצה לגרשה מפני כי נתן עיניו בממון או ביופי אין כח ביד חכמים לכופו כלל כידוע. ובכן נמצאת מעגן בנות ישראל ח"ו. וגם יש סכנת נפשות בדבר כאשר הורה הנסיון. לכן עת לעשות לה' אפי' לעקור דבר מן התורה. והמורה לצדקה בע'טו יורה יורה ידין ידין דין אמת לאמתו ויבא שכמ"ה

תשובה עם כי מכיר אני את מקומי פחות שבערכין. וגם דלא צילא דעתאי ואני בתוך הגולה אגב מטלטלי קשה טלטולא דגברא. גלותי היום בשליחותייהו דרבנן קדישי תקיפי ארעא דישראל וספרי דבי רב אינם אתי. בכל זאת ראיתי חובה לעצמי לחוות דעי גם אני. ויאמר אליהו קנא קנאתי לה' אלהי ישראל ולתורתו הקדושה. פן נהיה לבוז בעיני העמים והשרים ברשעת פריצי דורנו הנותנים עיניהם בבנות הארץ וזאת חובתנו לשבר מלתעות עול ולא תעשינה ידיהם תושיה. ובפרט כי היתה עלי יד הקדש הרב המופלא חריף ובקי ומשנתו קב ונקי כהן לאל עליון אהב שערי ציון אדוני אברהם נר"ו ר"מ ור"מ דעו"בי קצומטינא המעטירה יע"א המלאה לה חכמה ודעת ויראת ה'. על כן אמרתי ויהי מה אציגה נא עמך ב' ג' גרגרים ממה שרשום אצלי בענין זה. ובעיקר הדין למעבד עובדא הדבר תלוי בשלטי הגבורים גדולי רבני וחכמי הגלילות הע"י כי להם משפט הגאולה

ואומר עם קנ'י הנה הסכמה כזאת הצריכה לנ"ד דהיינו שלא לקדש כ"א אחר הסכמת מושל העיר. כבר היתה לעולמים בחרם חמור ובהפקעת כסף הקידושין ולא הועילו חכמים בתקנתם זאת אלא לסניף בעלמא. ומבלעדי ריעותות אחרות הצריכות גט. משום דלא אלים האי חרם מחרם רגמ"ה ז"ל וחייבי לאוין דתפסי בהו קידושין. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל באל'פיו בסי' תק"ן הראנ"ח ח"א סי' ס"ח מהרי"קו שורש פ"ד ובגדולי האחרונים הלא בספרתם לא עת האסף פה

ואולם נראה דהתיקון לזה הוא שיעשו הסכמה אנשי העיר וחכמיה ופרנסיה ולהפקיר כסף קידושי העובר על הסכמתם. כי הרי הריב"ש ז"ל