שו"ת תעלומות לב חלק א קנג

ק' ומ"ש מז"ה בס' נדיב לב ח"ב סי' ל"ב. ועוד יש לחלק ביניהם אלא שמה שכתבתי נ"ל יותר ברור

וראיתי בס' בן הרמה שם בדפ"ד ע"ג שכתב וז"ל שדברי מהראנ"ח אינו אלא מסתפק וכו ולא דסל"ה בפשיטות ועוד דרבו החולקים דס"ל להתיר וכמ"ש מ"מ שם בדצ"ב דאין ספקו מוציא ודאם של כל הרבנים וכמ"ש הפ"מ בח"ב כמ"ש מ"מ שם. ועם שהרב עשה לה סמוכות מדברי הריט"בא והנמק"י מ"מ אסו"ד הסכים להתיר כס' הרבנים המתירים גם בקו"ע כמו שיראה הרואה שם בדצ"ב ע"ב את"ד נר"ו. והנה כתב שהראנ"ח אינו אלא מסתפק כאלו חדשות הוא מגיד. וכלשון הזה ממש כתב מז"ה הגדול ז"ל. ומ"ש דמ"מ החק"ל כתב שאין סברת הראנ"ח מוציא וכו' וכי אסו"ד הסכים להתיר כסברת המתירים וכו' והוסיף לומר כאשר יראה הרואה. אין לי לדון בזה אלא חדא מתרתי. או דשותא דמרן החק"ל לא גמיר כי הן אמת שכתב כן משם הפ"מ בח"ב. אבל הוא ז"ל חלק עליו וכתב וז"ל וכשאני לעצמי אין ודאם של רבני האחרונים מוציא מידי ספקו של הראנ"ח וכו' ואסו"ד כתב דבס' קיל כנ"ד שיש בו כמה סניפים להתיר יש לסמוך על המתירים. הרי שדעתו ז"ל שס' הראנ"ח אלים טובא נגד ודאם של המתירים משום דסברתו ז"ל תלויה באשלי רברבי. וכן הבינו בדברי מרן החק"ל ז"ל כל הרבנים שזכרתי. או אפשר שבחפצו להשיב ובאהבתו לטעון מתוך שנאה וקנאה ותחרות הוא עובר ומתעבר גם על ריב לא לו. ורצה לעור עיני המאמינים בכל דבריו מבלי פתוח ספר. וקורא בחיל על דברים שלא היו ולא נהיו כאשר יראה הרואה. ומי עור ולא ידע כי הוא מוציא דבה שלא כדרך שארית ישראל שלא ידברו כזב. וכל אשר לו עינים לראות יבא ויראה בספר הישר בחק"ל במקומות שציין ויטפחו על פניו. ומן הפרט הזה יקישו על הכלל כולו איך קנאתו ואש עברתו קלקלו דרך לימודו ויצדיקו את הצדיק הראשון מז"ה ז"ל כי צדיק באמונתו כל דבריו חיים וקיימים ונכונים ואמתיים. ומה שהאריך עוד לחלק חילוקים בין נדון הראנ"ח לנדון מז"ה ז"ל הם דברים שלא יש בהם כדי הש'בה כי הוא מסתמיך ואזיל על נסח שאלתו שכתב עליה הנפק ומגדיל המדורה ואין לנו עסק בזה

גם מ"ש עוד בס' בן הרמה שם ע"ד. ממ"ש מרן החק"ל ז"ל בס"סי פ"ז שיש סמך להתיר בענין שבועה זו יען שהיא ע"י אחרים ובלא שם וכינוי ע"כ י וכתב הוא נר"ו כי ממנו יקח לנ"ד להקל בק"ו וכו' כיעו"ש. גם בזה לא צדק ואין לו על מה לסמוך. כי לא כתב כן מז"ה הגדול ז"ל אלא היכא שיש מקום להתיר בלא"ה מכח סניפים חזקים אחרים אזי מצטרף גם סמך זה לחזק ולאמץ כחא דהתרא וכמ"ש מר בריה הרמ"ז ז"ל בס"ה נדיב לב ח"מ ח"ב סי' מ"ב משם הרב משאת משה ז"ל בחיו"ד סי' ט'. אבל היכא שאין מקום להתיר כנדון מז"ה שבא"הע סי' י"ד וכנדון דידן הא ודאי שאין לסמוך על טעם זה כלל. וכמו שכתב הגאון מז"ה הגדול ז"ל גופיה בס' חק"ל מה"ב חיו"ד סי' ח'. וכבר האריך בזה הר' פני יצחק נר"ו בסי' ט"ו כמדתו הטובה ואפריון נמטייה. ועוד לו שם בסי' כ"ו ועיין בס' טוב לישראל בש"ות שבסו"הס די"ח ודי"ט ואכמ"ל

באופן עלה בידינו לנדון דידן שהאיש ר' דנ"ד אינו יכול לגרש את אשתו בע"כ בטענה רעועה כזאת כי אריה דשבועתא רמיא עליה. וגם כי הסברא נותנת כי תואנה הוא מבקש לגרשה זהו הנראה לע"ד לפי קיצורי וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן: סימן י"א

שאלה אשה שאינה יודעת לנקר הבשר והיה הבעל בקי בניקור. ותמיד היה מצוה לאשתו שלא תבשל הבשר עד שיוליכוהו להמנקר. ועתה אירע מעשה שהבעל הכיר בתבשיל שהבשר לא היה מנוקר ולא אכל ממנו. וטוען שכבר אירע כן פעם אחרת והתרה בה. והאשה אומרת שמעולם לא אירע כן ובפעם הזאת לא בשלה היא הבשר אלא המשרתת ות"ל שלא בא תקלה על ידה. והבעל דורש אלהים אם יכול לגרשה בע"כ ולהפסידה כתובתה יען התרה בה. ויען פה אינם מצויים הספרים הנני דורש מכ"ת להודיענו כדמ"ל

תשובה עם היות כי טרידנא טובה כידוע לכ"ת בכל זאת להיות מלתא דאיסורא חשתי ולא התמהמהתי להשיבך דבר כהיום הזה ואתה דע לך כי העיקר בדינים אלו של עוברת על דת הוא כשהאכילה לבעלה דבר איסור ובא תקלה על ידה. וגם שיהיו עדים בדבר הזה שהיה כן. או שהיא מידה בדבר לדעת גדולי הפוסקים ז"ל שסוברים שנאמנת לענין ממון. וכאן בנ"ד העיקר חסר שהיא לא בשלה הבשר. וסוף סוף הרי לא אכל דבר איסור. ועוד זאת כי לא שמענו אלא במאכילו דבר איסור בודאי ולא בספק כה"ג. שידוע שמקומות רבים עושים ניקור מפני העדר ידיעתם. ומי יודע אם בבשר הזה היה ודאי חלב

וכמו שראיתי להרב משאת משה ז"ל בראשון אבן העזר סי' כ"ט שרצה לפטור האשה דנ"ד גם מטעם זה דכיון דהוי ספק חלב האוכלה פטור מכלום כמ"ש בכריתות פ"ד והרמב"ם פ"ח מהל' שגגות גם המאכילו לא נפקא עי"ש. ואחר היישוב אין זה נכון דהא דבעינן חתיכה משתי חתיכות וחתיכה אחת פטור היינו לענין קרבן אי משום דא"א לברר איסורו ואי משום דלא איקבע איסור' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והיינו נמי באוכלה כסבור שהוא שומן. אבל ביודע בודאי שהוא סי' איסור דאורייתא ואיסור דרבנן בודאי כבשר שאינו מנוקר ואכלו. ודאי דקעביד איסורא רבא ולא פטרינן ליה אלא מקרבן. דהא אפי' נתברר אח"כ שהיה התר גמור כל שבשעת אכילתו היה ספק איסור ואכלו צריך כפרה כמו שהארכתי בחיו"ד סימן כ"ח. כ"ש באוכל בשר ממקום הידוע שצריך ניקור שהוא ספק איסור דאוריית' דודאי איסורא רבא קעביד וא"כ גם המאכילו עובר בלאו ובודאי שנקראת עוברת על דת ותצא שלא בכתובה אם היה שם התראה ועדים וכן ראיתי הדבר מפורש בש"מ לכתובות שהביא משם הריטב"א ז"ל. דלאו דוקא מאכילתו שאינו מעושר אלא ה"ה שאר איסורים כמאכילתו בשר שאינו מנוקר או שאינו מלוח כדינו וכיוצא בו ע"כ. ועיין יד אהרן בחא"הע סי' קט"ו ס"א שהביא הוראת הרב מ"מ הנז' כאלו היא הלכה פסוקה והיא הוראה תמוהה מאד. וגם הרב ז"ל לא סמך עליה. ועיין בחי' הרשב"א ז"ל ליבמות לדפ"ח ודוק שם

מ"מ בנ"ד ודאי דלא נפקא בלא כתובה כיון שלא