שו"ת תעלומות לב חלק א קנא

לא אמרינן אין דבריו של אחד במקום ב' מפני שאינה מכחשת לדברי העדים ואומרת להד"מ ולא אמרתי לכם כן דאז ודאי דאינה נאמנת. אלא היא מודה לדברי העדים שאמרה כן אבל מכחשת הענין. ובכגו"ד ודאי דנאמנת כיון דהעדים לא ראו את האיסור בעיניהם אלא מפיה הם חיים והרי היא מודה גם עתה שאמרה כן אלא ששקר דיברה מאיזה טעם כמוס אתה. וזה מבואר מדברי המ"מ ז"ל שם. ולא הוצרך להאריך בזה כיון שכבר ביאר דמעיקרא הודאה ליכא ודרכו לקצר כידוע. ועיין למהרי"קו שורש פ"ב פסקו מור"ם בסי' קט"ו ס"ו ועי"ש בב"ש סק"ל ואכמ"ל

והנה מז"ה ז"ל כתב שם בד"מ ע"ב דאי ליכא עדים אפילו מצוה לגרשה ליכא ע"כ והושג מאחיו הרה"ג ז"ל שם בסי' ט"ו דמ"ד ע"א דהש"ע שכתב ומ"מ מצוה לגרשה קאי לב' החלוקות בין יש עדים בין אין עדים ע"כ והשיבו מז"ה ז"ל שם בהגהה דראיתו הוא מדברי הב"ש והב"ח והלבוש וה' דינא דחיי ז"ל כיעו"ש וה"ה בן הרמה ט"ו שם בדפ"ד ע"ב האריך לשון לומר דגם מדברי הנ"ל אין ראיה כיעוש"ב והא לן דברי הח"מ שם בס"ק י"ח וז"ל מ"מ מצוה עליו וכו' ומדברי הר"ן משמע שהרשב"א ס"ל דאין זה מצוה רק רשות וכו' ע"כ והב"ש בס"ק י"ט כתב ולשיטת תוס' והרשב"א נפשט הבעיא שיכול לקיימה ומ"מ ס"ל דמצוה לגרש אותה ע"כ והרב דינא דחיי בדמ"ט ע"א כתב וז"ל והרשב"א כתב דאם רצה לקיימה הרשות בידו ומשמע מדבריו דאפילו מצוה ליכא לגרשה כדברי הראב"ד וכן משמע מדברי הרמב"ם וה"המ שכתבו אבל אם רוצה לא יוציא משמע דברשותיה תליא מלתא ואפילו מצוה ליכא עכת"ד ועם היות שלא הבאתי דבר חדש כי את כל זה רמזו הרמ"ז ז"ל במעוט שיחה. ובכל אלה מצא מקום להסתבך בקורי עכביש ולומר שגם דבריהם יתפרשו דקיימי אפילו ליכא עדים. ע"כ הבאתי תורף דבריהם למען הקורא בצדק בעיניו יראה איך המחבר הזה אין כוונתו אלא לסתור דברים המצודקים. והדבר מוכרע מעצמו דאי ליכא עדים שעברה על דת מהיכא תתי שיהיה מצוה לגרשה. הא אפשר להיות שלא עברה על דת ואוייבים אפקוה לקלא. ובאיכא עדים הוא דפליגי אי איכא מצוה או לא. ועיין לה' דבר משה ח"ג סי' יו"ד ומהר"מ מפאדובא סי' י"ג והרב יד אהרן ז"ל שם בהג"הט סכ"ד

ועוד יש לי להכריע כן בדעת מרן הש"ע מדברי מור"ם ז"ל בהגה שם שסיים שיכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרגמ"ה ע"כ ובודאי דקאי דוקא באיכא ערים שכתב מרן ז"ל שמצוה לגרשה לכן סיים רמ"א שיכול לגרשה ג"כ בע"כ דבמקום מצוה לא תקן רגמ"ה. דאי ליכא עדים איך אפשר שיתיר רמ"א המחמיר מאד בזה (עי"ל סי' קע"ח ובתשובה סי' י"ב ועיין נו"ב מ"ת סי' י"א) לגרשה בע"כ אלא ודאי שהבין דהש"ע קאי באיכא עדים. וכן ראיתי להרב בית יעקב בתשובה סי' קכ"ג שכתב כן בפירוש עיש"ב. וגם כל הבקי במשפט הלשון ישפוט בצדק שכן הוא כוונת הש"ע דאחר שפסק שאם רצה לקיימה מקיימה מה והתם היינו ודאי באיכא עדים סיים ואמר מ"מ מצוה לגרשה כלומר אע"פ שאמרנו שיכול לקיימה מ"מ איכא מצוה לגרשה וכן יתבאר יותר מדברי הלבוש שם שהביא מז"ה ז"ל ולא נשארו אלא דברי המבי"ט ז"ל בח"ג סי' קכ"ו וכבר תמה ע"ד הרב כמהר"יץ ישראל נר"ו בתשובה והו"ד בקיצור בס"ה רוח חיים הנד"מ בא"הע סי' קט"ו סי"א

ומן האמור בענין תורה יוצאה לנ"ד שנשאלנו עליו דלאו כל כמיניה דבעל לגרשה בע"כ אחרי שאין עדים בדבר ששמש"ן ואפי' אומדנא ברורה ליכא. והא דקי"ל דהוחזקה נדה בשכנותיה שיכול לגרשה היינו ודאי הכא שיש עדים ששמ"ן או לפחות שאמרה לו טהורה אני בפני עדים. אבל על פי דבורו שהוא בא להעליל עליה זו לא אמרה אדם מעולם. ואם אתה אומר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. שאם בעלה רוצה לגרשה יבא לב"ד אחר שהוחזקה נדה ויאמר ששמשתו. ואפי' מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות גירושין שאשה שאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות שמצוה לגרשה ע"כ היינו היכא שהעדר צניעותה מפורסם ומבורר ולא ע"פ דבורו של בעל. ובפרט בכגון נ"ד דאריה דשבועתא רמיא עליה שלא לגרשה בע"כ כי בודאי ופשוט דלכ"ע אין פוטר אותו משבועתו בעלילות דברים כאלו ואפי' רבני האחרונים ז"ל שהסכימו להתיר שבועה כזאת באומדנא דאדל"ן. היינו ודאי היכא שהמעשה הוא מבואר לפנינו בלתי שום ספק אזי אפשר דמתרינן מכח אומדנא. אבל היכא שהמעשה אינו ברור ואולי שקר הוא דובר ואין כאן איסור כלל בודאי דאין להתיר מכח אומדנא. וכמו שביאר היטב הרב הגדול דודי לי תדב"א ז"ל בתשובתו בתו הבאה בס' נדיב לב ח"ב שם ס"סי ט"ו ודבריו נכונים ואמתיים ראויים לפה קדוש שאמרם. ולמה שהשיב לזה הר' בן הרמה ה"י בדפ"ז ופ"ח אין צורך להשיב כי הם בטלים מעצמם לכל חוזי בו. ועיין עין משפט א"הע סי' א'. ולמז"ה ז"ל בס' נדיב לב ח"א סי' ע"ח ובתשו' נחפה בכסף ח"ב א"הע סי' י"ב ועיין למהרי"קו ז"ל בשורש קכ"ט שכתב כן להדיא ועיין בספר ידי דוד הלוי סי' ס"ז ואכמ"ל בזה

בר מן דין כבר כתב מהראנ"ח ז"ל בח"ב סימן ך' דהא דאמרינן להתיר באומדנא דאדל"ן היינו כשההיתר הוא בשוא"ת אבל בנשבע שלא לישא אשה אחרת או שלא יגרשנה בע"כ אפשר דאין אנו מתירים בקו"ע לעבור על שבועתו ע"כ והן אמת כי רבים קמים עליו ותמהו על הוראתו זאת והרפ"מ בח"ב סימן קי"ז כתב שאין ספק הראנ"ח מוציא מידי ודאם של הרשד"ם והריב"ל והרח"ש ז"ל דס"ל דגם בקו"ע שרינן ע"כ. אלא שהגאון מז"ה הגדול ז"ל בס' חקרי לב חיו"ד ח"ג סי' פ"ז כתב דאדרבא אין ודאם של הרבנים האחרונים ז"ל מוציא מידי ספק הראנ"ח אחרי שראינו בחידושי הריטב"א והנמק"י לנדרים דכ"ז שחילקו כן להדיא דבקו"ע לא א אמרינן אדל"ן ואין ס' אלו ראו את דבריהם לא היו חולקים על הראשונים ובסו"ד סמך להתיר בקו"ע משום דהוי ס' קיל ובהצטרפות סניפים אחרים כיעוש"ב. גם מר בריה הרמ"ז ז"ל בס' נדיב לב ח"א סי' ע"ח הביא דברי מהראנ"ח והחולקים עליו ודברי הגאון אבינו מלכנו זלה"ה והעלה דלו יהי אלא פלוגתא דרבוותא נקיטינן להחמיר אפי' אם רבו המתירים עי"ש ועיין בחק"ל מ"ב חח"מ סי' ב' וכן כתב בנדיב לב ח"ב חא"הע סי' י"ד. ועיין למהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' פ"ט שהתיר שם לגרשה בע"כ בקו"ע כיעו"ש והתם שאני שמן הדין חייב לגרשה והוי נשבע לבטל המצוה ולא חלה השבועה מעיקרא וכמו שביאר הרב שם והוא ופשוט: