שו"ת תעלומות לב חלק א קנ

שער עירו והזקנים עדים. הלא שר התורה הרמ"ז ז"ל כסהו ולא גילה מי הוא זה ואיזהו ואיה מקום כבודו. ואדרבה הוא המגלה סוד ומבאר הדברים שהיה ראוי גם לו לכסותם. אם לא הוא כי הוא אהב לטעון ולסתור דברים המצודקים בקורי עכביש. ואני לא באתי עתה להשיב ולהרחיב הדבור בדברים בטלים שאין בו ממש. רק את זה הנני בא להשיב כהלכה במה שתמה בעיקר הדין וממילא יתבאר ג"כ פרטי השאלה שנשאלנו עליה

והנה מז"ה ז"ל הכריח שם בס' נדיב לב ח"ב סימן י"ד דבעינן עדים שאמרה לו טהורה אני ושמשתו אחר שהוחזקה נדה ואפי' לסברת מהר"י הלוי בסי' ט"ל דס"ל דלא בעינן עדים שאמרו מרו לו טהורה אני מ"מ בעינן עדים שנבעלה לו אחר החזקה וכו' עי"ש וע"ז תמה הר' בן הרמה נר"ו ברפ"א ע"ד וז"ל הרואה יראה דמאי דמפורש בדבריו הוא דהתם דבעינן עדים שנבעלה לו כמו שהכריח מדברי הטור. מ"מ כבר פי' שם דבריו להדיא דמש"ן סגי בעדים שלא הרחיקה עצמה ממנו ובסתמא א אמרינן דודאי לא פירש ממנה ובא עליה וכו' ע"כ וכך כפל הדברים כמה פעמים בספרו הנז' כיעו"ש והגם שאין ס' מהר"י הלוי אשכנזי ז"ל מצוי פה העירה. מ"מ אנכי הרואה במה שהעתיק הוא נר"ו דברים הפוכים שהרי כתב שהכריח מדברי הטור דבעינן עדים שנבעלה לו והכרחו מדברי הטור ש"ע בסי' קט"ו הוא מוכרח שהרי כתב הוחזקה וכו' ואמרה לו טהורה אני ובא עליה ע"כ והתם ודאי דבעדים מיירי כיון דלהפסידה כתובתה קאי. ופשיטא שאינה מפסדת כתובתה על פיו. (ועיין בס' נדיב לב שם בסי' ט"ו בדמ"ג ע"ג ובדמ"ד ע"א בהגהת הרמ"ז ז"ל ודוק שם) וא"כ איך חזר ופירש שאין צריך עדים שנבעלה לו אלא כל שלא הרחיקה עצמה ממנו די וכו' וזה דבר שאי אפשר לשמוע דבעדות כזה יהיה בו די. וההפך מבואר בכל הפוסקים ז"ל וכמו שביאר הרמ"ז ז"ל שם

ואשר אני אחזה כי אולי כוין מהרי"ל ז"ל לומר דבעינן חדא מתרתי. והוא דלא בעינן עדים שיעידו שאמרה לו טהורה אני וגם שראו ששמשתו אלא בחדא מנייהו סגי דאי יש עדים שאמרה לו טהורה אחר שהוחזקה נדה וגם ראו שלא הרחיקה עצמה ממנו כרת הנשים שאינם טהורות. אז אין צריך עדים על השמוש דכיון שלא הרחיקה עצמה ואמרה לו טהורה אני בודאי שנבעלה ג"כ דאל"כ מי הכריחה לומר לו שהיא טהורה. וכן אם יש עדים שנבעלה לו אפי' לא יש עדים שאמ"ל טהורה אני די בזה. והגם שסברא זו לא מצאנוה בספרי הפוסקים ז"ל ויש לתמוה עליו כמ"ש הרב כס"א ז"ל. מ"מ כתב מז"ה ז"ל דגם לפי דעתו בעינן חדא מתרתי ודבריו נכונים ועיין להרב דבר משה ז"ל בח"ג סי' יו"ד. וה"ד היד אהרן שם

עוד כ' מז"ה הגדול זל שם בד"מ ע"ד דע"פ הודאת האשה שש"נ אינה נאסרת על בעלה כמ"ש הר' פנים מאירות בח"ב סי' י"ב והסכים כן הר' המחבר ז"ל שם בסי' י"ג דאם חוזרת ומכחשת שאינו יכול לגרשה ע"כ והשיב לזה ה"ה הנז' הי"ו דהמעיין יראה דלא פשיט"ל הכי כ"א מצדד אצדודי. ובעיקר הדין תמה עליו דכל זה דאינה נאסרת היינו אם חוזרת ונותנת אמתלא לדבריה ושוב ראה שכבר קדמו בזה הר' המחבר בסי' י"ג (והרואה יראה שכבר רמז לו זה הגאון מז"ה ז"ל במיעוט שיחה כדרכי בקדש) ובנדון זה לא מצינו שנתנה אמתלא לדבריה ואפשר דאיזה איניש דחכים למד אותה וכו' עכ"ד והנה מ"ש דהרב השואל לא פשיט"ל ומצדד אצדודי. לא צדק בזה דאף שכ' בתחילה אפשר וכו' ומפני זה הוא שטעה לומר דמספק"ל. אך אנו בצדק נאמר לו שפיל לסיפיה שכתב וז"ל אבל לאוסר ודאי אינה נאמנת וכו' עי"ש הרי דפשיט"ל בפי' כמ"ש מז"ה ז"ל. וגם הרב המחבר בסי' י"ג הודה לו גם כן היכא שחזרה ונתנה אמתלא לדבריה. וא"כ כ"ש בנ"ש שכתב מז"ה שאין כאן הודאת האשה כלל ואכתי מכחשת מתחילה וע"ס ודאי דלכ"ע שאינה נאסרת. ובהשתנות השאלה שהאריך בה בכל פרטי הפסק הזה כבר מלתנו אמורה שאין לנו עסק בזה כיון דלא נפק"מ מידי

גם מה שהאריך לומר דגם הר"ב פ"מ שם ס"ל דא דאפי' נתנה אמתלא לדבריה שיכול לגרשה ולא כתב שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אלא לדעת הרב השואל ואין מזה ראיה דאיהו נמי ס"ל הכי וחיליה ממה שכתב אחר הודאת עצמה וכו' ולא פירש שלא היה בה חזרה ונתינת אמתלא ונראה דלא איכפ"ל להרב בהא וכו' עי"ש שהאריך כמדתו. והם דברים בטלים לכל רואי השמש דהא הנדון מפורש שלא היה בו חזרה ואמתלא ואכתי בהודאתו קיימא בתחילה ובסוף והוכרח הרב לבאר שהיא האשה הודית בב"ד פעם ראשונה ושניה שש"ן ולא חזרה בה כלל והאורך בזה הוא להג הרבה ויגיעת בשר

וכתב עוד בדפ"ג ע"א וז"ל ומלבד כל האמור נר' דעיקר הטעם דהאומרת שזינתה דאינה נאמנת הוא משום שמא עיניה נתן באחר. ומעיקרא לא שייכא האי טעמא בנדונות כאלו משום דודאי לא ידעה היא דמשום הא יגרשנה בעלה בודאי ופשוט דדינא לא גמירי את"ד. והרואה יראה כמה תמוהים דברים אלו דהא כשהאשה מודית שש"ן והבעל אינו מאמין לדבריה לית דינא ולית דיינא שיאמר שיש אפילו מצוה לגרשה. ובכן כשהבעל אומר שמאמין לדבריה ורוצה לגרשה שפיר יש לומר ולחוש שמא הוא נתן עיניו באחרת כמו דאמרינן גבי האומרת טמאה אני לך דעכשיו שיש חרגמ"ה לאו כ"כ למימר שמאמין משום דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת כמ"ש רמ"א בסימן קע"ח. הגם דהתם נמי היא כשאמרה טמאה אני לא היו ברור לה שיגרשנה אם היא נתנה עיניה באחר כיון דהעיקר תלוי בבעל אם הוא מאמין. ולכן חיישינן שמא הוא נתן עיניו באחרת אם אומר שמאמין ועיין להרב פ"מ בסי' י"ב דנ"א ע"א ודוק שם כי קצרתי

עוד כתב מז"ה ז"ל שם דאפילו להסוברים דאם הודית נאמנת ה"ד כשעומדת בהודאתו אבל כשחוזרת ואומרת לא שמשתי כי נמי איכא עדים דהודית מצי למימר הודיתי אבל באמת לא שמשתי והביא ראיה מדברי הרמ"מ בחא"הע סי' כ"ט. וה"ה נר"ו יגע ולא מצא בהרמ"מ זולת מ"ש בדקצ"א ע"ד עי"ש שהאריך הרבה מאד ואין הפנאי מסכים להשיב על דברים ארוכים כאלו שאין בהם ממש ורובם ככולם תלויים בשינוי השאלה והוא מקשה להרמ"ז ז"ל ומפליא פלאות על פי השאלה שהביא בידו והודה שהיא מסודרת מצד הבעל. ויתר פליאותיו הוא מקוצר הבנתו בדברי הרב מר"ז ז"ל כהא דקמן. ע"כ אני אפרש לו כוונת ראיית מז"ה מדברי המ"מ ותכל תלונותיו. והוא שמז"ה רצה לומר דגם אם הודית בפני עדים שש"ן וחזרה בה ואמרה לעדים אמת שאמרתי לכם כן אבל שקר דברתי דבכה"ג