שו"ת תעלומות לב חלק א קלז

במתה הכלה או המשודך שיתחייב ומה יעשה אותו הבן ומ"המ אנסיה ומה דמות יערוך לההיא דמהרי"ו ודעמיה שנתחייב האב ושעבד נכסיו לאותו חוב וכו' את"ד מלבד החירופין והגידופין ולעג הרבה שלא אעלם על ספר יען כי גבול שמתי להיות שומע חרפתו ולא אענה רק הנוגע לעיקר הדין. והנה נראה ברור שה"ה נר"ו לשיטתיה אזיל דס"ל דהאי שטרא דנ"ד לא חשיב שט"ח כדי לחייבו אפי' באונס. ואנו כבר הוכחנו וביררנו שסברתו זאת היא דלא כהלכתא וכבר הארכנו בביטול דבריו בזה וזו הלכה העלינו דלא יפטר בשום טענת אונס וא"כ ממילא רווחא דאפי' באונס מתה לא יפטר דמ"ש. והגם שלא נהגו כן היינו מפני שהצד שהוא בחיים לא יעצור כח לתבוע החוב אחרי מות הכלה או החתן ב"מ. אבל מן הדין ודאי דחייב דהרי אפי' בנדוניא ומתה המשודכת לדעת הש"ג והתוספות ודעמייהו מוציאים מהאב. ואפי' הת"הד סימן שכ"א שפוטר היינו מטעם דאדעתא שתהנה בתו הוא מה שנתחייב משא"כ בחוב הקנס כמובן. וכבר השיב לי כן הרב המופלא מהר"א מאני נר"ו במלות קצרות כיעויין בסי' הקודם וה"ד ה"ה הי"ו בהשמטות שלו בדרל"ב ע"ב ורצה להשיב ע"ד מפני שלא ירד להבין סוף כוונתו ואני הנראה לע"ד כתבתי ות"ל כי סגנון אחד עולה לשנינו

ועתה הגיע לידי ס' זכור לאברהם אביגדור וראיתי להרב המחבר ז"ל שם בהשמטות דקנ"ט ע"א וע"ב שנסתפק בזה וכתב וז"ל אם היה החיוב ע"ד חכמי ספרד שהחתן נתחייב ק' דינרים וקנו משכנגדו שכשיכנס לחופה מחולים לו מעכשיו לכאורה נראה שלא נפטר החתן מחיובו ששכנגדו לא מחל לו אלא כשיכנס לחופה והרי לא נהיה הדבר ובהשקפה ראשונה היה נראה לחלק בין מת החתן למתה ה הכלה וכו' ובנ"ד נמי אם מתה הכלה אין החתן מפסיד וכו' אבל אם מת החתן החיוב במקומו עומד והיורשים חייבים כיון שלא נכנס לחופה ומי פטרו מהחיוב שנתחייב וכו' ואין לומר כיון שהוא אנוס פטור כההיא דעכבו נהר וכו' ה"נ המיתה אנסו זה אינו דהתם הוא פטור שהחיוב היה ע"ת וכו' אבל בנ"ד שהחתן נתחייב בלא תנאי. ושכנגדו מחל כשיכנס לחופה וכיון שלא נכנס מה לי באונס מה לי ברצון הרי לא נכנס והרי זה דומה וכו' עיש"ב. הרי ת"ל מצאתי הון לי תנא דמסייע לן בכל מאי דכתיבנא. דאפי' באונס מיתה מחייב בפשיטות וכ"ש וק"ו בעיקר נ"ד שהוא אונס סירוב הבת דודאי דחייב כדס"ל לכל הנהו רבוותא שהבאנו וכמו שנבאר עוד לקמן בעה"ית. ומה שהרב ז"ל לחלק יצא בין מתה הכלה למת החתן היינו מפני שהוא ז"ל העתיק הסדר של ח"ס בסדר זה שקונין מהחתן שחייב וקונין מהכלה שמחלה בהכנסה לחופה. וע"כ קאמר שאם מתה הכלה אין לחייב לחתן שיאמר תנו לי כלתי וכו' ואבי הכלה פטור מלשלם מפני שלא קנו מידו שחייב חו"ג וכו'. אבל באופן שביאר מרן ז"ל בש"ע שקונין מזה שחייב לזה ומזה שחייב לזה. ה"ה שאם מתה הכלה שחייב אביה לשלם שהרי יאמר החתן אני לא מחלתי אלא בהכנסי לחופה. ודבר זה פשוט אלא שלא ידעתי למה נקטיה הרב סדר החיוב מהחתן דוקא ושאבי הכלה מחל. ודוק כי קצרתי

ומ"ש הרב פני יצחק נר"ו בפסק הראשון שדברי מרן החבי"ב ז"ל בהאי חילוקא שכתב בספר בע"ח ח"ב סי' ל"ז אינם מוסכמים להלכה דהלא הרב פ"מ ח"א סימן י"ב והמ"מ סי' ל"א והוא עצמו בסימן קמ"ז לא אתו עלה מטעם זה אף שכתוב וכו' ולזה השבתי לו תשובה ארוכה וקצרה דלא דמו כלל אותם הנדונות לההיא דסי' ל"ז שכתב הרב בע"ח ז"ל (וחיסור לשון יש בספרו שם כאשר יראה הרואה וההי"ב). וכשחזר עתה להשיב לזה בדקי"ח ע"ג הרבה להשיב אפו עד שבא לכלל שנים. ואני תמיה כי הוא נר"ו אשר רוב שנים הודיעו לו חכמה הרבה. איך לא נתישב היטב להבין קצור הדברים. ואחרי שמכריחני לבאר המבואר אני אפרש כונת דברי ותכל תלונותיו. כי הנה הרב כנ"הג בבע"ח סי' ל"ז חשביה ללשון זה דעד שיעשנו דמים ככל כל הכללים וכמפרש שלא יוכל לטעון שום טענת אונס כמפורש בתשו' שם ובכנ"הג סימן רכ"א הג"הט מ"ד. משא"כ בההיא דסי' קמ"ז שקבל אחריות הדרך עד שיגיעו המעות לידו כי מבואר הדבר דהיינו היכא שישלחם הוא ואז אפילו אירע אונס דל"ש ודאי דהיה חייב אבל התם מסר המעות ליד שלוחו של שמעון ושלוחו כמותו. וגם בנדון הפ"מ ח"א סי' י"ב אינו כתוב עד נמל פ' אלא שקבל א אחריות הדרך וכמדומה שהוא נר"ו סמך עמ"ש בס' מט"ש סי' רכ"א סקט"ז ולא דקדק בזה. ותמה אני על ה"ה נר"ו שרגיל להביא ראיה מדברי רבני המאספים ז"ל כשקובעים דבריהם ע"ד הטור ז"ל (כמ"ש בספרו דקט"ז ע"א) איך לא הביט שהר' כנ"הג שם הביא שני תשובותיו הנז' וחילוקו מבואר בס"ק מ"ד וגם המט"ש בס"ק ז"ך ונ"ל הביא דברי השני התשובות הנז' ותשו' הפ"מ והמ"מ ודעימהו ולא הרגיש כלל. והאמת אתו שלא הרגיש בזה כי אין זה אלא דקדוקי עניות לחלק עלינו את השוים מפני דלא אתי עלה מטעם זה ואימור לא שמיע להו. ובפרט אחרי ראותו דברי מהרש"ח בס' משפטים ישרים סי' פ"א שכ"כ בפשיטות לענין סירוב הבת והוא נר"ו כתב שיש להשיב. ולא השיב כלום. ועיין חיים שאל ח"א סי' ס"ג

עוד כתב בדקי"ט ע"א להשיב על מ"ש בעניותי בפסק הראשון דבנ"ד גם מז"ה הגדול בחק"ל ח"מ ח"א סי' צ"ז יודה דל"מ טענת אונס. והוא נר"ו הפליא פלא כיון דהחק"ל קאי ע"ד מהרמ"א והמש"ל והוכיח דרבו החולקים וא"כ איך יודה בנ"ד את"ד. ואני אומר כי המעיין היטב בתשובת מרן החק"ל ז"ל שם יראה שלא הכריח דרבו החולקים בפירוש וס"ל דגם לזכות בטענת אונס אמרינן דמהני. ואדרבא רבו כמו רבו הסוברים כס' מהרמ"א ז"ל דלא מהני טענת אונס ואף אי איכא חולקים ונימא דמידי ס' לא נפיק היינו בעיקר הדין אי מהני טענת אונס לזכות או לא. אבל בגוונא דתקינו ח"ס ז"ל ופסקוהו הרמב"ם והש"ע ודאי דלא ימצא פוטר בטענת אונס כיון דהחוב הוא חיוב החלטי מה יועיל טענת אונס והוא יאמר אני לא מחלתי אלא בתנאי זה וכל שלא נתקיים התנאי באונס או ברצון החוב במקומו עומד וכמש"ל וכן ביאר יפה הרב ז"לא ז"ל בסימן הנז"ל. ובאופן כזה איכא תרתי לטיבותא שבא לזכות בטענת אונס ולדעת רובא דרבוותא ל"מ טענת אונס ואפי' אי איכא חולקים התם יודו הכא בנ"ד שיש טעם אחר מספיק שהמוחל יאמר אני לא מחלתי אלא בתנאי זה ומה איכפ"ל באונס דידך. ועתה נד"מ ספר צדק ומשפט וראיתי להרב המופלא דרופתקא דאורייתא אבי התעודה כתב