שו"ת תעלומות לב חלק א קלו

ואפילו התנה לפייסה וכו' נראה ברור דלא קאי בהתנה לפייס. ואפי"ה סיים וכתב וז"ל מיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן ולא במסבב וגורם האונס וכו' ע"כ דמשמע שלא יסבב אפי' בשתיקתו שתמאן הבת דודאי ופשוט שאם הבת ממאנת והאב שותק שלא תתרצה עוד הבת בשום אופן שבעולם. ומ"ש הרב הפוסק נר"ו דעל שתיקותיה דאב לא אמרה אדם מעולם שיקרא אפילו גורם והדברים ברורים ע"כ ואני אומר שאם לפניו ברור כן הוא מפני שלא דקדק בענין זה. ואם היה רואה ומדקדק בדברי הרמ"ע ז"ל בסי' פ"א שכתב בתוך דבריו וז"ל כ"ש בנ"ד שהאב שותק והבת מדקדקת אין לנו לחוש לטענה זאת אי לא יונח היותה מלומדת שתמאן אין זאת אפילו גרמה וכו' אבל אם הועילו עם הבת עצות מרחוק וכו' אף שידע האב ולא מחה וכו' עי"ש אז ודאי שהיה זורק עלינו חצי אשפתו. אך גם בזה לא יירא לבי יען דברי הרמ"ע ז"ל הללו כבר הצ"ע הרח"מ בסי' ן' סקט"ז והעלה שכל שנעשה מרצונו אין זה אונס והביא תשובת הרמב"ן ז"ל בסי' רע"ב דכל שסבב האונס בין על ידו או שלוחו ואפילו אחרים עושים על דעתו אין זה אונס אלא רצון עי"ש ובודאי ששתיקתו אחר שהיא ממאנת לא גרע מאחרים עושים על דעתו. וכ"ש לדעת הע"הג והח"ס ז"ל שחייבו אותו חרם ושלא יתן נדן עד שתתרצה דודאי ופשוט שחיובה רמיא עליה שלא יגרום נזק בשתיקתו. ועיין בתשובת מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' י"ט וכ"א

ומ"ש שמרן החק"ל ז"ל בחיו"ד ח"ג סי' פ"ב צדד בזה וכו' כיעו"ש אתו הסליחה שחלילה למז"ה החק"ל ז"ל לצדד בזה ודברי הרשב"א ברורים ומפורשים דקאי בלא התנה לפייס ולא יצדד בזה שום אדם מעולם. כ"ש מרן החק"ל ז"ל אשר משנתו קב ונקי. ודבריו בזה שכתב אי נמי דהרב למה שהציע וכו' פשוטים הם דקאי על מה שהקשה איך הרשב"א פטרו מהשבועה והיא ש"ש והאריך בזה כיעו"ש ואין כאן מקום לצדד דהרשב"א קאי בהתנה שהרי בפירוש כתב דאפילו אם התנה וכו' וכמובן. ולא אוכל להתאפק במה שהעליל עלי שאני כתבתי בדעת המבי"ט ז"ל שאם לא התנה לפייס שאינו חייב לפייס והפליא פלאות כדרכו. והלא כה דברי שם וז"ל והרי נדון המבי"ט ז"ל בסי' פ"ה באב המשדך בתו ולא רצתה הבת וכתב שכיון שלא קבל עליו בפי' לפייס לבתו אינו חייב לכופה אפי' בדברים אלא דעכ"פ אמר דלפייסה בדברים חייב עכ"ל בפסק הראשון. ובעיני יפלא על בקי במשפט הלשון כמוהו איך לא רצה להבין החילוק הגדול שבין כפייה לפיוס. ותו"מ כתבתו דעכ"פ חייב לפייס בדברים והכוונה פשוטה דלכופה אפי' בדברי' לא מחייב ודבר זה פשוט והן הם הדברים אשר דבר בקדשו המבי"ט ז"ל שם וז"ל נראה שאם לא תרצה שהוא חייב לרצותה ובלא"ה אינו פטור אבל אינו חייב לכופה אלא אחר שפייסה בדברים בכל לבו ב' או ג' פעמים ולא נתפייסה פטור עכ"ל הרי בפירוש כמו שכתבתי בעניותי ממש. וכתבתי כן בפירוש בפסק הראשון וכן נדפס בספרו שם ובכל זאת רצה לעור עיני פקחים ולהרבות בפליאותיו אשר לא כדת

עוד כתב להשיב על דברתי ע"ד הרב מגן גבורים ז"ל בסי' ע"ג שאם כל אחד מסר שט"ח סתם לחברו דאין בו מועיל כיון דאין העדפה למקיים מהמבטל הכתב ע"ז בדקט"ו ע"ב דהגם דליכא שום העדפה למקיים מהמבטל מה בכך ומן הדין שיתחייב המבטל כיון דליכא אסמכתא א"ד נר"ו ומה אענה ומה אומר לזה כי הן אנפי ביודעי ומכירי את בקיאות הרב פחד יצחק הפוסק נר"ו דמייתי לדבר בקצרה. וחשבתי שגם הוא נר"ו ידקדק בדברי הנאמרים במיעוט שיחה והוא לא כן עשה כי ברוב חשקו להשיב עלי לא שת לבו להבין אמרי בינה. וחזו מאי דקמן שכותב דאף דאין העדפה למקיים מהמבטל מה בכך. והדין והסברא הוא כל בתר איפכא. אבע"א סברה דהא כי אתו לקמן לדינא והמקיים בא לחייב שכנגדו בכח השט"ח הסתמי שבידו והלא גם שכנגדו יוציא גם הוא השט"ח שבידו. ונמצא דאין לזה ע"ז כלום כיון דהשטרות בזמנם ושומתם שוים הם. ואין זה אלא חוכא וטלולא. והגם שדבר זה הוא מוסבר ואמתי ואינו צריך לראיה לכל שופט בצדק. מ"מ לא אחדל להביא ראיה ברורה לזה מדברי מרן ז"ל בתשובת אבקת רוכל סי' פ"ט דאף אם נתנו משכונות ז"לז כתב מרן ז"ל שנתינת זה לזה מחזי כחוכא ולא יתכן. גם המבי"ט ז"ל בח"א סי' ע"ח כתב וז"ל ואם כל אחד שם כדי הקנס ביד חברו הרי כל א' אין לו מחברו שום דבר כי כדי מה ששם חברו אצלו שם הוא ביד חברו ואין כאן ערבון כלל ואפוכי מטרתא למה לי עיש"ב ואם זה נאמר אפי' במשכון דכל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה כ"ש בשטרות והוא ברור

ומ"ש עוד שם בדקט"ו ע"ב איך נקיטנא בפשיטות שהתקון של ח"ס ז"ל די בשטר אחד והדבר שנוי במחלוקת דלדעת הסמ"ע בסי' ר"ז סקמ"ה בעי ב' שטרות ומכח זה קראו ערער רבני שאלוניקי בנדון המובא בס' חק"ל א"הע סי' ל' אלא שהגאון בעל חק"ל ז"ל שם ובחיו"ד ח"ג סי' קי"ב דחה דברי הסמ"ע ושגם הסמ"ע לא כתב דבשטר אחד הוי אסמכתא וכו' עי"ש ועכ"פ ברור הדבר דכל זה נעלם מעיני דמר נר"ו דקורא ופושט דלא כסמ"ע וכו' עכ"ד נר"ו וכל לגבי דידי אמינא שת"ל שלא נעלם ממני דברי הגאון מז"ה ז"ל בזה ושמעתתיה תמיד בפומן (וכבר הו"ד בספר ישרי לב א"הע אות ק') אלא שאין דרכי להרחיב הדבור ללא צורך והרי מהר"ם אלשיך סי' ל' והרי"מט סי' קל"א והמ"ץ ח"ג סי' י"ג שהיה נ"ד החיוב והפיטור בשטר אחד והעלו דחייב כדברי ח"ס וכמ"ש הגאון מז"ה ז"ל שם. וגם מני"ר שיל"א בנ"ד אשר עמד בכל כחו לזכות להזקן דנ"ד ולא הניח דבר קטון וגדול כדי להעמיד סברתו. ובכל זאת לא נסתייע מדברי הסמ"ע ורבני שאלוניקי ז"ל בזה. והאמת שאין מקום לפקפק מטעם זה כמו שנראה פשוט מדברי הראשונים והאחרונים ז"ל שלא הרגישו בדבר. וגם הסמ"ע לא פשיטא ליה וכמ"ש הרמ"ז ז"ל שם. וא"כ מה היה לו להרב הפוסק הי"ו כי יצעק עלי כדי להגריל ספרו ולהראות בקיאותו ולהתכבד בקלון חברו ואהובו בלא צדק

עוד השיב בדקי"ח ע"ב על מ"ש בעניותי בראשון דבאופן שתקנו ח"ס דהיינו שמתחייב בחו"ג בלי תנאי אלא שאח"כ מוחל לו השני אם יכנס לחופה והוכחנו דבכגו"ד אפי' נאנס חייב כיון שחיובו הוא החלטי והמוחל יאמר לא מחלתי אלא בתנאי זה וכל שלא נתקיים התנאי בין באונס בין ברצון חייב וכתבתי דמן הדין אפי' באונס מיתה שמתה הכלה או החתן ב"מ דאפי"ה לא מפטר מחיובו דמה לי אונס מיתה או אונס אחר. והוא נר"ו השיב לזה דאיך יעלה על הדעת