שו"ת תעלומות לב חלק א קלד

וכ"ז גרם לו קיצור לשוני. ע"כ צריך לברר לו כי יפה כתבתי שאין מתשובות הרשב"א ז"ל שום ראיה דחשיב ליה ל"ש ומלבד שאין קושיא כלל על הרבנים ז"ל מההיא דח"ג שלא נדפסה באותו פרק (וכמו שהשיב לו הרב מהר"א מני נר"ו). וההיא דח"א סימן תשע"א אין מקום לחול קושיית מהרא"י ז"ל מעיקרא. כי הנה הרב מהרי"ך ז"ל אחר שכתב איברא דמדברי תשו' הרשב"א דסי' תשע"א נראה דזה חשוב כמו שו"לש וכו' ותוכ"ד כתב אבל מ"מ אין כוונת הרשב"א דל"ש וכו' ותדע שהרי כתב דלא שכיח שתמאן וכו' ע"כ הורונו ונדע כוונת דבריו הסותרים את עצמם בתוכ"ד. והוא בעצמו מביא שהרשב"א כתב דל"ש שתמאן. אלא מוכרח בכוונתו דהגם שכתב הרשב"א דל"ש שתמאן אין הכונה דל"ש אלא דלא הוי שכיח. וזהו שכתב מהרי"ך דהוי כמו שו"לש. וגם מב"י בסי' ן' כשהעתיק תשו' הרשב"א לא כתב דהוי ל"ש אלא אנוס הוא. וכ"כ הרשב"א בח"ב סי' ל"ה וז"ל ואם אין הבת רוצה אנוס הוא ויש טענת אונס בממון ע"כ. ומוכרח דס"ל דהוא שול"ש דאלו בל"ש אין הפרש בין גיטין לממון כמ"ש הרשב"א עצמו בחי' פרק מי שאחזו. וא"כ גם דבריו שבסי' רי"א בח"ג יפורשו הכי שכוונתו לומר דזה ודאי אינו אונס דשכיח והרי גבי מיתה בפ' הכותב אמרו מיתה שכיחא מכירה ל"ש וכן בפרק המגרש גרות ל"ש מיתה שכיחא. וביומא אמרו מיתה ל"ש וכתב הרשב"א בפרק המגרש דמיתה שכיחא טפי (ועיין תוס' פרק הכותב לב שמח סי' ב' חק"ל א"ח סי' ק"ב וק"ד ואכמ"ל). ובכן יש לפרש שכוונת הרשב"א ז"ל כאן לומר דלא הוי שכיח. אבל אי אפשר לומר דס"ל דל"ש כלל שהרי כאן כתב שיש מיעוט מן המיעוט שמסרבות הרי דעכ"פ לא הוי בסוג ל"ש. זה ברור בעיני עד שלרוב פשיטותו איני צריך להרחיב הדבור בזה. ושש לבי שגם הרב מהרא"ם נר"ו סובר כן כמ"ש בדב"ק בסימן הקודם

עוד השיב על תמיהתי ע"ד הרב מהרי"ך ז"ל שכתב דהטעם שרוב הבנות מתרצות במעשה האב והקרובים לאו משום כבוד א"וא דהרי איכא גם הקרובים דלית בהו כיבוד אלא משום דסתם בנות כסומות וכו' ותמהתי ע"ז בסי' הקודם דל"מ כן מדברי הרשב"א וכו' כיעו"ש ובהיות באו דברי שם בקיצור והרב הפוסק נר"ו לא רצה לדקדק בכונת דברי ע"כ שיח ושיג לו על זה בספרו דקי"ד ע"ג. וכמו צער בנפשי שמצריכני לבאר ולפרש דברים פשוטים וברורים. וזאת חובתי ואעשנה להציל את עצמי מהשגותיו ופליאותיו. והלא כה דברי כי אחרי שהוכחנו שגם הרשב"א ז"ל שכתב דל"ש שהבת תמאן במעשה האב. שאין הכוונה דל"ש כלל אלא דהוי כמו שו"לש כמ"ש הרב חיד"א ומהרי"ך ז"ל שם. א"כ חות דרגא לגבי הקרובים דהוי שכיח. שהרי בנדון הרשב"א מצא בת ממאנת במעשה האב וגם כתב דמיעוט מן המיעוט ממאנות גם במעשה האב. א"כ כ"ש וק"ו שימצא המיאון במעשה הקרובים. וכן כתב הרמ"ע ז"ל שם וז"ל ולא ע"א אפי' בשאר קרובים אמר הרשב"א שדרך הכשרות להיות נשמעים למאמרם ומי לא ידון ק"ו לבתו וכו' ע"כ. והרב הפוסק נר"ו הביא דבריו לכוונה אחרת והפריז על המדה לומר שגם בשאר קרובים הוי ל"ש דבר שאי אפשר לשמוע. וגם הרדב"ז בסי' שכ"ט כשהעתיק תשובת הרשב"א לא העתיק כ"א האב והאם כיעו"ש ומינה קמתמה הרב חיד"א ז"ל על מהרי"ך במה שהבין דהרשב"א ז"ל סובר דהוי שול"ש שהרי הרדב"ז כתב דהוי ל"ש. וע"ז. כתבתי שהרדב"ז ז"ל צדיק עת'ק דברי הרשב"א ואשגרת לישן הוא והכונה דלא הוי שכיח. ועל מ"ש הרב מהרי"ך דהטעם הוא משום דסתם בנות הם כסומות דלא בקיאי וכו' על זה השבתי שפיר שהרי מצינו להרדב"ז שם והרש"ך בח"ד שכתבו כן גם בבנים (ועיין מ"ש בעניותי בענין זה בפרטות בסי' ) ובזה סרו מהר כל תלונות ה"ה הי"ו מעלינו. ועכ"פ דבר ברור היא שאם אונס סירוב הבת לגבי האב חשיב שול"ש. לגבי הקרובים ודאי דחשיב שכיח טובא. וגדולה מזאת כתב הרב חיד"א ז"ל שם וז"ל ק"ו בנ"ד כי היא יתומה וליכא מורא אב דודאי שכיח קצת בת קמה באמה ומו'רא לא תעלה על ראשה סר'בת היא וחשיב שפיר שול"ש ע"כ ואם זה כתב לגבי האם ודאי דבשאר קרובים חשיב שכיח. ואם רבני האחרונים כתבו דהוי ל"ש היינו שנגררו אחר לשון הרשב"א ז"ל ודברי הרשב"א כבר ביארנום הדק היטב. ודברי הפמ"א בח"ב סי' ס"ו והחק"ל ח"ג סי' פ"א ופ"ב שהביא הרב הפוסק יצ"ו בדקט"ו ע"ד כבר ציינתיו בהגהותי לס"ה ישרי לב א"הע אות ק' ואין כל חכם כי הם ז"ל ש"וט בדברי הרשב"א ולא נשאלו על זה כמובן

והנה על החילוק הנכון שחילק הרב מוה"ד חיד"א ז"ל בס' חיים שאל שם שאף אם בזמן הרשב"א ז"ל היה סירוב הבת ל"ש מ"מ בזמנינו לא חשיב ל"ש סירוב הבת דעין רואה סירוב רבות בנות ואבע"א קר"א בספרי האחרונים בנדוניהם כמה בנות סירבו וכו' עי"ש וה"ה נר"ו רצה לחלק כי דוקא בערי אדום מעם לוע'ז הוא דשכיח אבל בעיירותנו ל"ש כלל והאריך הרחיב בזה בדקט"ו ע"ג. ואין הפנאי מסכים להשיב על פטפוטי דברים שאין בהם הכרע. כי הוא נר"ו להחזיק סברתו מכחיש את המוחש. וכל ישר הולך בין יבין שחילוק הרב חיד"א ז"ל הוא נכון ואמיתי ואין צריך סעד לתומכו ואחר שמצינו רבות בנות שסירבות בנדונות של הפוס' האחרונים ז"ל מלבד אלו שלא באו בכתובים עתה ודאי כבר נעשה שכיח ועיין להגאון מז"ה הגדול בחק"ל ח"מ ח"א ס"סי קמ"ח. ומ"ש ה"ה נר"ו שהרב חיד"א ז"ל לא על זמנו דוקא דבר שהרי מביא ראיה מנדוני האחרונים וכו' ע"כ לא דק דחדא ועוד קאמר מלבד דפשיט"ל דבזמנו לא חשיב ל"ש. ואבע"א קר"א בספרי האחרונים דאפי' בזמנם שכיחי בנות מסרבות כיעו"ש. וכבר גם הרב המופלא מהר"א מני נר"ו בסי' הקודם השיב לו כן ובכל זאת אינו סב מידיעתו. ומה בצע להאריך עוד. ועיין מ"ש עוד בדקי"ט ע"א ובמה שכתבתי די אין צורך להרחיב הדברים בזה והמעין יבחר ויקרב

ובמה שהאריך הרחיב בעיקר הדין אי אונס דשו"לש קביל עליה או לא וש"וט בדברי מהר"י אדברי והת"ח ז"ל ודעמייהו כבר אני בעוניי הארכתי בזה בתשובה בחח"מ באורך וברוחב כנודע לדין זה וזו הלכה העליתי דגם באונסה דשול"ש אינו נפטר וכפסק מרן ז"ל בתשובה דיני יבום וחליצה סי' ד' שקבלנו הוראותיו בכל מקום. ובפרט שהדקדוק שדקדק מרן ז"ל שם מדברי הרמב"ם ז"ל שלא פטר אלא בדבר שאינו מצוי אלא בדרך פלא. הוא דקדוק נכון ואמיתי וכן פסק הוא ז"ל בש"ע ח"מ סי' רכ"ה. ואכמ"ל שכבר דברנו באותה תשובה ככל הצורך קחנו משם. וגם בענין קבלת דעת מרן ז"ל בתשובה שחזר הרב הפוסק נר"ו להשיג עוד ועומד על דעתו שהמוחזק יכול לומר