שו"ת תעלומות לב חלק א קלג

ובכן לא דמו כלל לנ"ד דאיתיה כמה לישני יתרי המורים גם על הבת ע"כ. והרב הפוסק נר"ו חזר להשיב לזה (בספרו שם דקי"ב וקי"ג) וזה תו"ד שהוא לא כיוין לדמות הנדונות והלשונות יחד אלא ראייתו היא שמ"ש בשטר דנ"ד שלא יפטר משום צד הדמי'ן יתעבד לנדון המ"ץ שכתוב שאם יתחרט לאיזו סיבה שתהיה ועכ"ז פטרו הרב וה"ה בהאי לישנא דנ"ד דאידי ואידי חד שיעורא ואין ביניהם כמלא נימא וכו' ובתשובת דח"א המ"ץ ז"ל לא הרגיש פה במלת חרטה אלא דהאמת הוא דקאי על תיבה הצר האחר דמשתמעי לתרי אנפי דהיינו עליה גם כן ועל זה כתב שיכול לומר לזה נתכוונתי וכו' וא"כ מזה הוכחתי דגם מ"ש בשטרא דנ"ד דלא יפטר משום צד דמשתמע לתרי אנפי וכו' את"ד בקיצור ושם האריך הרבה וידכאנו במילים וילעג ואין מכלים עד שבא לכלל שנים חציו שנונים. ואנו כבר שמנו גבול לבלתי השב על הדברים הרעים האלה. י והנני בא להשיב בנוגע להשגותיו בעיקר הדין דוקא

והנה הדבר ברור שלא כתב המשפט צדק בח"ג סי' כ"ט שמ"ש בשטר לאיזה סיבה שתהיה שהוא על האבות. אלא מפני שכבר קדם לו תיבת המתחרט שמורה דוקא על האבות שהיו מפוייסים כבר כמו שביאר הוא ז"ל שם. וע"כ כביר מצאה ידו לפרש כן כל לשון השטר. וגם ביאר שהאבות היו במרחקים ולא היה באפשרות לומר ששאלו את פי הבנים ונתרצו. וכן מתבאר מדברי מהראנ"ח ומר בריה ז"ל שה"ר המ"ץ שם. אבל בנ"ד שהכלה היתה מפוייסת וקבלה את החתן בספ"י ושוב נתחרטה ככתוב בשאלה. ובלשון השטר כתוב שלא יהיה לו פיטור בשום צד ואופן שבעולם והדר מפרש זולת בהכנס הכלה לחופה וכיון שאין בידם להכניס' לחופה על כרחה א"כ מוכרח כוונתם להכניס' מפוייסת. ובכן הוי כפירשו גם סירוב הבת. ומה גם שבסוף השטר אזיל ומפרש אפי' יהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם וכו' וא"כ איך יכול לפ' מ"ש בתחילה בשום צד שהוא על האבות. ובתוכ"ד כבר פירש דקאי גם על הבת. ועוד זאת יתרה כתבתי בראשון דכשהוא בלשון חיוב כנ"ד או שהחתן כותב שטר למחול. גם אם כתוב משום צד ולא פירש עוד אפי"ה חייב בסירוב הכלה כי החתן יאמר בצדק אני לא מחלתי אלא בהכנסי לחופה ולא באופן אחר. גם נדון הרב מ"ץ בח"א הוה כתיב ביה חרטה ולא דמי לנ"ד כלל. ומעולם לא ראיתי מי שיפרש תחילת הלשון לתרי אנפי וסיום הלשין יסתור כל פירושו ובניינו. ואם ר"ומ נר"ו כתב כ"ז להתלמד למקום אחר שכתוב לשון שלא יפטר בשום צד ואופן דוקא וס"ל כי הדמי'ן יתעבד לנדון המ"ץ. עכ"פ בצדק כתבתי שבנ"ד לא ניתן ליאמר. ואפי' בעלמא נ"ל דלא דמי לשון אם יתחרט הצד האחר. ללשון לא יפטר בשום צד ואופן שבעולם דמלבד דהיכא דכתיב חרטה מורה ובא דקאי על מי שהיה מפויס כבר. ודבר זה לרוב פשיטותו לא ביארו הרב כאן בח"א וביארו בח"ג שם. עוד זאת שאם החיוב הוא החלטי וכתוב שלא יפטר בשום צד ואופן ודאי דחייב גם בסירוב הבת וכמש"ל. וכ"ש בנ"ד שהוסיף כמה לישני יתרי המורים בפירוש גם על הבת. ועל זאת יתפלא כל חסיד על הרב הפוסק נר"ו שלא די שדחה דברים המצודקים כאלה בשתי ידים אלא שדבר אתנו קשות שלא היה ראוי לפה קדוש שכמותו לאומרם

ומה שכתב להשיב עוד שם בדקי"ג ע"ב שהוא לא הביא ראיה מהמשאת משה בסי' ל"ז והב"ד סי' ל"ב והרדב"ז בס' דברי דוד סימן ס"א אלא שכתב שהסכימו לסברת המשפ"ץ וכו' כיעו"ש. ועד כדון לא חזינא תשובות כאלו כי אחר שהוא נר"ו תקע יתר במקום נאמן בדברי הרמ"ץ ונסתייע ממנו לנ"ד ואח"ך כתב שכן הסכימו הרבנים הנז' שכל שלא נכתב בפירוש אפי' תסרב הבת דהוא פטור וכו' כיעו"ש בדק"א וא"כ איך כותב עתה שלא הביא מהם ראיה כלל אם לא שכשראה עצמו מנוצח הציע דבריו לכוונה אחרת. וגם פה חזר להביא ראיה מדברי הב"ד ז"ל ששלל כל הלשונות זולתי כשנתחייב בפירוש אם לא תרצה הבת. וכל שלא כתב כן אף שכתב כמה לשונות של ח"ס ושופרי דשטרי לא יועילו לחייבו וכו' עכ"ד נר"ו. והוא פלא כמה גדול כחו לכתוב ולהדפיס דברים כאלו שאין בהם שורש ויסוד כלל בדברי הב"ד. וכל הקורא בתשובת הב"ד סי' ל"ב בין יבין את אשר לפניו כי הרב לא דבר אלא במתחייב בקנס אם יתחרט שהוא פטור. ואם כתוב בפירוש אף אם לא תרצה הבת הגם שפטור מצד הקנין חייבו מפני השבועה. ואיך מובן מדבריו אלו שאפי' כתוב כנסח דתקינו חתם סופר ובכמה לישני יתרי כנ"ד שהוא פטור הא ודאי לא עלה אפי' במחשבת הרב"ד ז"ל והוא ברור

ובעיקר דברי הרב הפוסק נר"ו שרצה לחשוב אונס זה דסירוב הבת שהוא אונס דל"ש ורצה לפוטרו לזקן דנ"ד מטעם זה. ואני השבתי לו תשובה נצחת דאפי' תימא דאונס זה הרי ל"ש מ"מ חייב. מפני שמלשונות היתרים בשטר החיוב הוי ככלל כל הכללים וחייב ועוד זאת דבכגו"ד שהחיוב הוא החלטי אלא שיש לו פיטור כשתכנס בתו לחופה אפילו אם הוא אונס דל"ש אכתי כל שלא נכנסה לחופה החיוב במקומו עומד ואין פוטר אותו. וגם ע"ז כתב להשיב בדקי"ג ע"ד וגזרה גזר דלא מקרי כלל כל הכללים כ"א באומרו שלא יוכל לטעון שום טענת אונס זה"ל דוקא קרי כלל כל הכללים וכו' ולא ידעתי אנה רמוזה גזרה זו. ואם גזרה היא מלפניו אין אנו אחראין לקבלה. והוא תימה על בקי במשפט הלשון שכמותו איך לא דקדק שהלשון שכתוב בשטר דנ"ד שלא יפטר וכו' כ"א בהכנסם לחופה וכו' ואפי' יהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם וכו' שאין לך כלל כל הכללים עדיף מלשון זה. גם מ"ש כי דוקא בחו"ג ומוחלט ל"מ לטעון טענת אונס דל"ש אבל בגוונא דנ"ד שנזכר בתוכו פיטור מהחיוב מצי"ל אונס דל"ש לא קבלית וכו' עכ"ד. ואף בזה לא צדק כי מאי נפק"מ אם כתוב הפיטור בתוך השטר. כל שהחיוב הוא החלטי ומבורר כאשר ביארנו כמה פעמים. וחילוקי מוסבר ואמתי ומתבאר היטב מדברי הרב מגן גבורים ח"מ סי' נ"ג ובכנ"הג סי' רכ"ה הג"הט ז"ן שציינתי בפסק הקודם

ועל מה שכתב הרב מהרי"ך ז"ל בתשובה שבספר חיים שאל ח"א סימן יו"ד דאונס דסירוב הבת חשיב שו"לש. והרב חיד"א שם הביא משם מהרא"י שתמה עליו שמתשו' הרשב"א בסי' תשע"א משמע דהוי ל"ש והוא ז"ל ישב בטוב טעם. והרב הפוסק פחד יצחק נר"ו תמה עליהם מתשובת הרשב"א דח"ג סימן רי"א דמשמע בפירוש דהוי ל"ש. ויען אני בעוניי השבתי ע"ן שאין שום תוספת בההיא דח"ג. על כן חזר כאן בדקי"ד ע"א וב' והרחיב הדבור לפרש את המפורש.