שו"ת תעלומות לב חלק א קלב

לפוטרו מטעם אומדנא אחר שקבל בפירוש ואמרתי כי אולי טעמו מטעם דהיה בשבועה והאדם בשבועה פרט לאנוס וכתבתי שהוא דוחק כיעו"ש. והשיב לזה בדקי"ג ע"ב וג' וזה תו"ד מ"ש דמטעם השבועה פטרו לא ניתן ליאמר טע"ז כלל דמאחר שקבל בפירוש ונשבע ע"ז. אדרבה מכח השבועה דחמירא חייב. ומה גם דאנכי הרואה טעמא דידי ודידיה חדא נינהו דטענת האונס עצמה היא גופיה מכח האומדנא כמ"ש הפ"מ בח"א סי' ס"ב וש"פ דע"ד כן לא נתחייב ולא היה מקבל בפירוש כ"א בחשבו שיתרצה בנו וכו' ועוד האריך בזה שם. וגם פה לא עזב מנהגו לשפוך עלינו בוז וקלון כיעו"ש. והנני בא להשיב בנוגע לעיקר הדין דוקא. ואומר כי בהיות באו דברי הראשונים בקיצור נמרץ דין גר'מא שדימה ה"ה נר"ו דטעמא דידי ודידיה חדא נינהו ושאין ביניהם כמלא נימא. ואין האמת כן כי גבה טורא בינייהו כאשר אפרש. הוא הדבר כי הגם שבתשובה שבח"א וח"ג היה גם כן שבועה ובכל זאת חייבו הרב ז"ל מפני שפירש סירוב בתו. מ"מ לא דמי לההיא דח"ד סי' ל"ז דהתם תלה חיוב הקנס בשבועה וכיון שפטור מהשבועה גם מהקנס פטור. ומ"ש ה"ה נר"ו דאדרבה חייב להשלים מכ"ש. אלו היה רואה תשובת הרב ז"ל בח"ג סי' ל"ד דהתם נמי חייבו בקנס השידוכין מטעם זה היה מפליא פלאות. אבל בקושטא לא דמי כלל שכל זה דא דאמרינן דחייב להשלים מכח שבועתו היינו היכא שנשבע על דבר שאין לו קיום אלא מכח השבועה וכמו בשעה שנשבע כמו עתה בידו קיים שבועתו אזי ודאי דמחייבינן ליה להשלים מכ"ש כיון שעיקר השבועה היתה בדבר שבידו לקיימה. וכן נמי כשנתחייב בקנס אף אם לא תרצה הבת כנדון הרש"ך בח"א וח"ג. אז ודאי דחייב דנהי דהאונס פוטר את השבועה וכמ"ש הרשב"א בח"ג סימן רי"א. מ"מ חייב בקנס כי דל מהכא חומר השבועה הרי חייב לשלם הקנס מפני שנתחייב בפירוש אפי' תסרב הבת ואומדנא אין כאן. כי אדרבא אדעתא דהכי נתחייב ואונס נמי לית ליה כי בידו לקיים חיובו ולשלם הקנס שנתחייב. אכן בתשובה דח"ד שנראה שתלה חיוב הקנס בשבועה ואתה בא לחייבו בקנס מצד השבועה שנשבע. וכיון דשבועה אין כאן שהאונס פוטרו גם מהקנס פטור. זאת היתה כוונתי בקיצור מילין. והוא מבואר לכל העומד בשרשן של דברים. ועכ"פ כתבתי שהוא דוחק מפני שהיה לו לבאר החילוק הזה אשר איננו מוסכם ואמתי בכל פנות חלקיו

ועתה לכו נא ונוכחה עם הרב הפוסק רב יצחק נר"ו איך כתב שטעמא דידי ודידיה חד נינהו ובכל זאת לא אפשר לפוטרו מכח השבועה והפריז על המדה לומר ששכחתי דברי הראשונים על דברי הכ"מ וכו'. והם דברי תימה כי הן אמת שהאומדנא והאונס חדא נינהו היינו היכא שלא קבל בפירוש סירוב הבת כי אז הוא אנוס מכח האומדנא כנדון הרשב"א וכמש"ל. אבל כשקבל בפירוש סירוב הבת נהי דהוא אנוס שאין בידו לקיים. אבל אומדנא דאדעתא דהכי מאן דכר שמיה כיון דקביל עליה בפירוש. והכי דייקי דברי הרשב"א בח"ג שם שכתב וז"ל ואפי' התנה וכו' על השבועה פטור אם הוא אנוס שהאונס פוטר את השבועה ע"כ ועיין בתשובת הריב"ש סי' שפ"ז. ועיין ג"כ בס' אבני מלואים סימן ן' ס"ז שכתב וז"ל הצריך דהתם בשעת חלות הנדר כבר היה אנוס פטור וכו'. אם כן ה"ן כיון דאין השבועה אלא על הקנס אם לא יקיים והוא היה סבור שיכול לקיים החיוב וכיון דאירעו אונס אפי' אונס ממון לא הוי האדם בשבועה ולא חל הנדר וכו' יעוש"ב. ועוד יש לי להאריך בפרט זה אלא שאין תשובות מהרש"ך ז"ל כעת מצויות בידי וגם אין הפנאי מסכים כי אני בתוך הגולה עד אבא אל מקדשי אל אפרש הדברים יותר יה"ב. ועיין בס' אדמת קדש ח"א א"הע סי' ל"ח ודוק כי קצרתי

גם מ"ש להשיב בדקי"א ע"ד על מ"ש בראשון שגם מדברי הרמ"ע ז"ל בסימן פ"א אין ראיה דאף בחו"ג לדעת ח"ס שהחתן מוחל בהכנסו לחופה שיהיה פטור בסירוב בתו כי שפיר י"ל דהרמ"ע ז"ל לא קאי באופן זה אלא בחו"ג לסלק האסמכתא. וה"ה נר"ו כתב שבלי ספק עיולי פילא וכו' זה הוא ממש ודברי הרמ"ע שכתב אע"פ שהוציאוהו מדין האסמכתא וקבלוהו לחו"ג וכו' האי לחוב גמור שכתב הרמ"ע הוי תיובתיה דמר בפירוש בלתי ספק עכ"ד נר"ו ולא ידעתי מה הביא מן החדש שהרי דברים הללו שכתב הרמ"ע כבר הבאתים בקונטריסי הראשון והנם לפניו שם ובכל זאת לחלק יצאתי והוא מוסבר האמתי דבדרך שכתבו ח"ס ז"ל לא מהני שום טענת אונס וכמו שהבאנו דברי הפוסקים ז"ל אחת למעלה וכיון שהרמ"ע לא ביאר באיזה לשון ואופן היה כתוב השטר מצוה ליישב דבריו כי היכי דלא לאפושי פלוגתא. ועתה ראיתי שגם הרב החסיד מהר"א מאני נר"ו כתב לפרש כן דעת הרמ"ע וכמ"ש בסימן הקודם. ומ"ש עוד ה"ה נר"ו דאף אם נפרש כן דעת הרמ"ע אפי"ה איכא למילף לנ"ד כיון שכתוב הפיטור בתוך השט"ח ואינו כשאר שט"ח דעלמא וכו' כיעו"ש גם בזה לא צדק כי אף אם כתוב הפיטור בתוך השטר לא נפק"מ מידי וכל שהחיוב הוא בדרך שביארו ח"ס ז"ל אין שום טענת אונס פוטרו. ואכתי לא חזינא מי שיחלוק בזה בפירוש. זולתי הרב הפוסק נר"ו אשר מסתבך להעמיד סברתו ומייחסה לכמה מרבוותא. וליתא כלל כאשר ביארנו ונבאר בעה"ית

והנה הרב הפוסק נר"ו בפסק הראשון (בספרו דק"א ע"ב וע"ד) הביא ראיה לנ"ד שכתוב שלא יפטר משום צד וכו' שיש לפרש דוקא על המניעה שתבא מצדו ולא מצד הכלה. ממ"ש המ"ץ ח"ג סימ' כ"ט דהגם שכתוב שם שאם ח"ו יתחרטו כ"א מהנזן לאיזו סיבה שתהיה לתת המתחרט וכו' ושוב מיאן החתן ואפי"ה פטר הרב לאבי החתן כיון שלא פירש בפירוש אם יתחרטו החתן והכלה ע"כ וה"ה לנ"ד. גם הביא עוד ראיה מדברי המשפ"ץ בח"א סי' א' וסי' ג' שמתבאר מדבריו דאפי' כתוב בפירוש הצד האחר דמשמע עליה ועל אביה עכ"ז יכול לפרש דבריו שלא נתכוון אלא עליו ועל אביה ולא על הבת ועיין להרב מ"מ א"הע סי' ל"ז שהסכים לדברי המ"ץ בח"א סי' א' וכן מתבאר בדברי הב"ד א"הע סימן ל"ב וכו' את"ד נר"ו ואני בעניותי השבתיו ע"ז שאין לו ראיה מדברי הרב משפט צדק ז"ל כלל דהתם כתוב אם יתחרטו אחד מהנז' שהוא מובן דקאי על המתחייבים לא על המשודכים וגם ביאר הרב ז"ל בח"ג סי' כ"ט דחרטה לא שייך אלא במי שהיה כבר מפוייס והם האבות דוקא ובכן מה שכתוב בשטר לאיזו סיבה שתהיה הכוונה שהחרטה תהיה מאיזה סיבה שתהיה וגם בח"א אזיל לשיטתיה. וגם בנדון המ"מ בסי' ל"ז כתוב אם יעבור עליו והרי הוא לא קעבר וגם בנדון הב"ד כתוב אם יתחרט המורה על חרטה דידיה