שו"ת תעלומות לב חלק א קלא

להמשודכת לא עשה כלום וכמ"ש הרא"ש ז"ל שם. ואה"ן שגם במת הפוסק אם היו שטרי הקנס נתונים ביד שליש באופן שיש אסמכתא. אפשר דגם הלבוש מודה שפטורים היורשים מהטעמים עצמם שכתב הב"ח בתשובה י"ד הנז"ל. אבל מהר"ם יפה ז"ל איירי התם אחר שביאר האופן שתקנו חכמי ספרד דבאופן כזה ליכא אסמכתא כלל כמו שביאר ג"כ בסימן ר"ז ובכגון א לא מהני שום טענת אונס וכמ"ש רמ"א ז"ל ג"כ שם. והטעם ברור דא דאמרינן שהחתן לא מחל אלא כשיכנס לחופה וכמ"ש התוס' בס"פ הגוזל דק"י הו"ד בספר ידי דוד סי' ב' ד"ד ע"ב

ומעתה נבא למ"ש הב"ש סי' נ"א סק"י שכתב דהיכא שנתן הש"ח ליד הבע"ד או אם מתחייב נגד הצד השני בחו"ג והצד השני נותן לי כתב וכו' כמ"ש ח"ס דאז אפי' אם מת צריכים היורשים לשלם ע"כ. ולכאורה נראה מדבריו שסובר דאף במשלישים השטרות חייבים היורשים וכסברת מור"ם וע"ז כתבתי בראשון דבמשלישים הא פשיט"ל להב"ח דפטורים ולא ניח"ל לאפושי פלוגתא בין הב"ח והב"ש אחר שהב"ח ראה דברי הלבוש ודחאם. (ולא שכוונתי להקשות על הב"ש מדברי הב"ח כמו שהבין ה"ה נר"ו) וכתבתי דאולי כוונת הב"ש הוא בשני אופנים האחד שנתן השט"ח סתם ליד הבע"ד. והב' שזה נתן לו שטר חוב ושכנגדו נתן לו שטר למחול. אלא שקשה לפ"ז מאי או דקאמר דעכ"פ הא והא חדא הוא כמובן. אבל עתה אני רואה שהב"ש קאי בדעת הלבוש ממש ואתא לבאר השני אופנים כמו שביארם הלבוש בסימן ר"ז דהיינו שנותן הש"ח ליד הבע"ד בעצמו וקונים ממנו לפוטרו כשיכנס לחופה. או שכותבים מזה שט"ח להצר השני וכן אידך וכל אחד כותב לחברו שאם יגמור השידוך שיהיה פטור. והשטרי חובות נותנים אותם ביד שליש שכשיעבור הזמן נותן השליש השטרות להצד השני דבאופן זה אפי' מת חייבים יורשיו לשלם. וראיה לזה ממה שסיים עוד הב"ש שם וז"ל וא"ל לפ"ז מנ"ל להטור וכו' דלימא דא דעשאו החיוב כנזכר כי היכי דלא מהני תו טענת אונס אפי' אם ימות וכו' ע"כ הרי דפשיט"ל דבאופן שכתבו ח"ס אפי' השלישו השטרות חייבים היורשים לשלם כמ"ש הלבוש וכמש"ל. ומה שהביא הרב הפוסק נר"ו מדברי הב"ש בסימן ן' סקי"ח. לא תברא כלל דהתם איירי במשלישים שטרות בדרך אסמכתא כההיא דפרע מקצת חובו והשליש השטר דח"מ סימן נ"ה דבההיא גם הלבוש מודה דפטור וכדכתיבנא. ובעיקר דברי הרב הפוסק נר"ו על דברי מהרי"ו בסי' קמ"ב. נעלם ממנו מ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ו מהל' ז"ומ דין טו"ב וה"ד הי"א שם הגהב"י ז"ך לך נא ראה

גם ראיתי להרב הפוסק נר"ו שם ע"ג שהשיב על דברתי בראשון שמצאתי שגם הרימ"ט ז"ל בח"א סי' קל"א קאי בסברא זאת דבמתחייב בחו"ג לא מהני טענת אונס דסירוב הבת ע"כ. והוא נר"ו השיב לזה שהרימ"ט לא חייב באותו נדון אלא מפני שקבל בפירוש סירוב הבת וכו' את"ד הי"ו וכן הוסיף לבאר בדקי"ב ע"ב שחילוק זה של הרב מ"מ הוא ברור ושכן כתב הרב חיים שאל ח"א סי' י"א עי"ש. וכל לגבי דידי אומר אני שכל המעיין בדברי מהרי"ט שם שפיר יחזה שלא חייבו אלא מפני שנתחייב בחו"ג שהרי כתב וז"ל גם מה שטוען שבתו אינה מתרצית לא יגהה מזור שהרי זה לא מחל אלא כשתתרצה בתו ומאחר שאינה מתרצית החוב במקומו וכו' ובסו"ד כת' אבל מ"מ חייב לפרוע ומאתים זהובים שהחזיק על עצמו כחוב גמור ואין בהם אסמכת' וכו' עכל"ה והדברים האלו מבוררי' ומפורשים שכוונתו לחייבו מפני שנתחייב בחו"ג ואין בו אסמכתא והחתן לא מחל אלא כשתתרצה הבת. ובלי ספק שלזה. כיוין תלמידו הרב כנ"הג בהגהב"י י"ט שציין דברי רבו הנז' בחילוק מהר"א גאליקו בהדי תשו' מהר"ם ד"ב סי' ל' שכ"כ. וכן מתבאר מציון הרב שש"א הנז"ל. ובזה ניצול הכנ"הג מהשגת היד אהרן בהג"הט כ"ח למה לא חילק הכנ"הג כחילוק המ"מ הנז' בין תשובת המבי"ט ותשובת מהרי"ט בנו ז"ל. כי האמת אתו שלא חילק כן יען חילוק המ"מ ז"ל אינו נכון וכמו שביארנו. ועיין חיים ושלום חלק ב' סימן ל"ב חקות החיים סימן ע"ב

ועל מה שכתבתי לקמן בפסק הראשון בעיקר חילוקו של מרן הכנ"הג בהג"הט ל' ממ"ש הרשד"ם והרש"ך דמחייבי לתשובת הרמ"ע מפאנו ז"ל דפוטר. וחילק הוא ז"ל בין כתוב בפירוש אפי' סירוב הבת להיכא דלא כתיב כן ואנא נפשאי כתבתי בעניותי שם שכבר הרשד"ם שם בסימן כ"ו ביאר זה בפירוש. אתאן למהרש"ך ז"ל איכא למשדי נרגא בהאי חילוקא לכאורה מדברי הרב בח"ד סי' ל"ז וכמ"ש הי"א בהג"הט כ"ח. אלא דלק"מ על מרן החבי"ב ז"ל כיון שחילוקו מבואר בדברי הרש"ך בח"א סי' ס' וכן מבואר בח"ג סי' ג'. והרב הפוסק הי"ו השיב בספרו שם בדקי"ב ע"ג ולא דיו שלא הבין כוונת דברי. אלא שדבר אתנו קשות אשר לא כדת. ועם כי עמל הוא בעיני להאריך במקום שאמרו לקצר ולפרש את המפורש. אך חוששני פן יחשוב שתיקתי כהודאה. ואומר שכוונתי בפירוש. דברי שם הוא. דלכאורה איכא למשרי נרגא בחי' הכנ"הג על מהרש"ך מדבריו ז"ל בח"ד סי' ל"ז וכמו שתמה הי"א. אלא דלא על הכנ"הג תלונותיו כיון דהכי מפורש שם בח"א סי' ס'. ואי קשיא ליה שהרב סותר את עצמו בח"ד שם. הא ל"ק להכנ"הג כיון שלא נדפס בימיו. ואי קשיא הא קשיא על תשובות הש"ך הסותרות ומאחר שבח"ג סי' ג' מבואר כמ"ש בח"א סי' ס' כמו שביארתי בראשון. שפיר איכא למימר סמי חדא מקמי תרי אלא שהרב הפוסק נר"ו בספרו שם הרבה בהתולים ורב גובריה למימר דההיא תשובה דחו"ג אינה ענין כלל כי לא נזכר שם טענת אונס סירוב בתו וכו' כיעו"ש וכל מי שיש לו עינים לראות ישכיל להבין כוונתי דההיא דבח"ג אתיא כההיא דח"א שכתב דכיון שקבל בפירוש סירוב בתו חייב לשלם. וכן מבואר בח"ג שכתב אמנם הנערה הנזכרת עומדת במיאונה וסירובה בהפסקת השידוכין ואדרבה היא אומרת שתבחר מחנק נפשה ולא תנשא לשמעון וא"כ מה מקום לומר שלא יהא חייב ראובן וכו' ועי"ש בכל הילוך תשובתו שמתבאר כן. ואחר כל הכבוד הגדול הזה כחו של הרב הפוסק הי"ו לומר שאינה ענין כלל ושאני לא עיינתי בזה. וכיוצא מדברים אשר ראוי היה להשיב עליהם בצדק וביושר. אבל גבול שמנו לבלתי ענות על דברי נרגן כאלו. ודי להראות לו כי הוא נר"ו במחי"כ שלא דקדק יפה

ובעיקר ישוב הני תשובות הסותרות כתב הרב הפוסק יצ"ו בפסקו הראשון ליישב שאפ' דבההיא דח"ד דפטרו היינו מטעם האסמכתא או מטעם אומדנא וכו' ואני השבתי על דבריו כי אי אפ'