שו"ת תעלומות לב חלק א קל

ורק ט"ס הוא כאן. והוצרכתי להבינה עדות ברורה לזה לבל יחשדני שומע והייתי בעיניו כמתעתע ח"ו. ועל הכל ק"ל טובא על הרב הפוסק נר"ו דאפילו לפי טעותו בכאן קושייתי עליו במקומה עומדת דהמבי"ט ז"ל לא כתב כ"א במתחייב בקנס. ואיך כתב הוא נר"ו בספרו דק"א ע"א שגם המבי"ט פסק דגם בחו"ג פטור האב בסירוב בתו והא ליתא כלל. והוא נר"ו נטרד במלחמת הרשות ולבזוי קמכוין אשר לא כדת. ולעיקר הקושיא לא השיב מאומה. הא ודאי כי שתיקתו זאת הויא כהודאה גמורה

עוד כתב שם בדק"י ע"ב להעמיד דבריו שכתב בפסק הראשון שמהר"א גאליקו ז"ל נס'תר מחמתו מתשובה אחרת שהביא הכנ"הג בא"הע סי' ן' הגהב"י י"ט ותוכן דבריו הוא דחקירת הרב החבי"ב הוא דמדחזי' ליה למהרא"ד שהוכרח פה לחייבו מטעם זה ולא אתי עלה משום שהיה חיוב החלטי אפש"ל דהדר ביה ממ"ש בתשובה הראשונה ולזה כתבתי שדבריו סתראי נינהו דדוחק לומר עדיפא מינה קאמר דבדברי הפוסקים לא ניתן ליאמר עכ"ד נר"ו. ואני אומר שמה שכתבתי לו בראשון הוא האמת דלא יקרא זה סותר את עצמו. כי דבריו בתשובה שניה הן הם דברי הרשב"א ז"ל בתשובה שם שכ' מיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן ולא במסבב וגורם וכו' ע"כ וא"כ מה הוסיף מהר"א גאליקו ז"ל מדיליה. והא דלא אתי עלה מטעם חיוב החלטי. שפיר יש לומר דכוונתו הוא כי היכי דלא תדוק מינה דכשאינו בחוב החלטי דפטור האב גם במסרב. ותמיהת הכנ"הג אחרי המחי"ר אין לה מקום לפי פשטן של דברים. ויען דבריו באו סתומים וחתומים כאן ולא ידענו איך היה הנדון ואיך השיב הרב ז"ל ע"כ אפשר דצדק הכנ"הג בתמיהתו. אבל לא מפני שיש תימה על דבריו נאמר בפשיטות כדקאמר מר נר"ו שסותר את עצמו ואפי' מרן הכנ"הג שכל יקר ראתה עינו לא עצר כח לומר דנסתר מחמתו כאשר יראה הרואה. ועתה שש לבי שראיתי להרב המופלא הרא"ם נר"ו שכיוין לזה והביא ראיה לזה כיעו"ש בסי' הקודם. ושם הביא גם הוא נר"ו כמה וכמה פוסקים דס"ל כוותיה דהרב מהר"א גאליקו ז"ל כמ"ש הרב שלחנו של אברהם שם בסי' ן' וכמ"ש גם אני בעניותי בפסק הקודם. ודלא כהר"ב פני יצחק נר"ו שכתב דהיא סברא יחידאה ושוב לקמן הביא להפוס' דס"ל כוותיה וכתב דרבו החולקים כיעו"ש ומזה תמה עלי שלא ראיתי דבריו לקמן. ואין זה תימה שאני השבתי על מ"ש כאן ובאתי לברר שאין חולק עליו וכמ"ש שם אין צורך לכפול הדברים

אך את זה ראיתי שעל מ"ש הרב שש"א ז"ל ועיין בב"י ר"סי ר"ז במ"ש משם האגודה. וכתבתי בעניותי שלא ראיתי בדברי האגודה קשר לנדון זה. השיב ה"ה נר"ו שם בדק"י ע"ג וז"ל לדעתי כוונת הרב ברורה ממ"ש הב"י בשם האגודה בסי' ר"ז מחו' ו' וז"ל מעשה באחד ששלח אחר חברו כתב לבא אליו וקבל עליו לפצותו מכל הפסד אמאי פטרוהו והרי הכתב הוא כמו שט"ח ומוכרח דר"ל דקבל עליו בחו"ג וא"כ כפ"ז חייב אפי' באונסא דל"ש. ומשום דיד הדוחה נטויה דלא היה הכתב בלשון חיוב גמור ולק"מ משו"ה כתבה בלשון ועיין לרמוז דיש סתירה קצת מהתם להכא וכמובן את"ד נר"ו. הנה הבאתי רוב לשונו בזה למען ישפוט המעיין ביני ובין הרב הפוסק נר"ו שכתב עלי שלא עיינתי יפה ושכונת הרב ברורה. דאף אי מודינא ליה שלזה כיוין השש"א. מ"מ יפה עיינתי וכתבתי שאין שום קשר לנדון כזה וכמו שהורה גם הוא נר"ו שיד הדוחה נטויה. והאמת דמהא דסברת האגודה אין שום קשר ושייכות לנ"ד דהתם הוי כמאן דקביל כל אונסא דמתייליד ואונסא דל"ש לא קביל. ומה דמות יערוך למתחייב בחו"ג. וגם השש"א ז"ל לא כיוין לזה אלא לאידך הקודם לזה שכ' בשם ס' האגודה בראשונה היה נטמן וכו' מכאן נראה שאדם שנדר לעשות דבר בתוך ל"י ולא נאנס בתוך הזמן והיה יכול לעשותו וביומא דמשלם זמניה נאנס לא קרי אונס וכו' ע"כ וגם מהא לא מצאתי לא סייעתא ולא תברא ולא שום קשר של קיימא לנדון דקיימינן ביה כאשר יראה הרואה ועיין בס' ברית אבות ד"ק ע"ג. ובעיקר דברי האגודה שהביא הרב הפוסק נר"ו עיין למב"י בח"מ סי' קפ"ח מ"ש משם הגהות מרדכי ובב"י סי' ע"ג ובכנ"הג שם ועיין תורת חסד סי' רי"ב ואכמ"ל

והנה על מה שכתבתי בפסק הראשון דבמתחייב בחו"ג דל"מ תו טענת אונס והבאתי דברי מהרי"ו בסי' קמ"ב והלבוש והב"ח בתשו' סי' י"ד והב"ש בסי' נ"א כיעו"ש להשיב לזה האריך הרחיב הרב הפוסק נר"ו בספרו שם דקי"א ע"א וע"ב ובסו"ד כבר נרגש שכל אריכות דבריו כבר הם רמוזים בדברי במיעוט שיחה. והאמת אגיד שקצרתי מעט בענין זה. ועתה הנני מרחיב הדבור קצת להציל למהר"ם יפה ז"ל מהשגת הרב ב"ח ז"ל בתשובה סי' י"ד שכתב היכא דמת הפוסק ואיכא אומדנא אפי' כתב כ"א שט"ח על עצמו והניחוהו ביד שליש יחזיר השליש לכ"א שטרו כפסק הרא"ש גבי המירה אחות המשודכת ואם התם דאם המשודכת כשרה וצנועה למה לא ישאנה ואפ"ה פטור כ"ש באונס מיתה דאין לך אונס גדול מזה. ושאני נדון מהרי"ו סי' קמ"ב שנתן שט"ח סתם ביד המשודך ולא נזכר בשט"ח אתן וגם לא תלה תנאו באם ישא את בתו אלא סתם נתחייב והמשודך חזר והתקשר וכו' הילכך הוי כמו הלואה ול"מ טענת אונס ומהר"ם יפה שכתב דכשהוא ביד שליש ל"מ טענת אונס וכו' לא עיין יפה במקור ושרש הדין וכו' את"ד בקיצור. והרב הפוסק נר"ו סמך שתי ידיו עליו וכתב שגם הט"ז ס"ל הכי. ומינה יצא לדון לנ"ד דאע"ג שאינו כתוב בלשון תנאי דאם וכו' אלא בלשון שלילה וכו' עכ"ז בתר הכוונה אזלינן ולא בתר לישנא דשטרא וכו' עכ"ד נר"ו

ולדידי חזי שדברי מהר"ם יפה בעל הלבושים נכונים מאד והוא דבתחילה בס"ה פסק דינא דהרא"ש ז"ל בריש כלל ל"ד ופסקו הש"ע שם בס"ה בהמירה אחות המשודכת דאפילו השלישו השטרות שיחזיר השליש לכ"א שטרותיו. והתם היינו טעמא לפי שיש אסמכתא שנתינת השטרות ביד השליש היתה שאם יעבור אחד מהם שיתנם לצד שכנגדו. ובכגון דא שפיר הוי אסמכתא אע"פ שיש בשטר מעכשיו כיון שאין בנתינת השלישות מעכשיו וכמו שביאר הרשב"א ז"ל בח"ג סימן רי"א באר היטב. ונהי דאי ליכא אונס ואומדנא חייב השליש ליתנם לשכנגדו כמו שהותנה ביניהם. משום דהחוזר חייב בקנס משום בשת כמו שכתב הרא"ש ז"ל שם בכלל ל"ד סימן ב'. אבל בההיא דסי' א' בהמירה אחות המשודכת שיש אונס גדול כזה ובכגו"ד ודאי דליכא בשת כיון שהחוזר לא נתכוון לבייש וא"כ חזר הדין שיחזיר השליש השטרות לכ"א ואם החזיר