שו"ת תעלומות לב חלק א קכט

שארינו ז"ל בס' חקק"ל ח"א ובס' חיים ושלום ח"א סי' ל' ולכלל קי"ל לא באנו יען שהוא נר"ו כתב שהוא מוסכם מכל הפוסקים ז"ל. ועל זה השבתיו במיעוט שיחה

ועל מה שהשבתי לו שהח"מ והב"ש לא פשיט"ל שאפי' היה החיוב בחו"ג דפטור בסירוב הבת וכו'. השיב לזה בספרו דק"ט ע"ד וז"ל גם הוא לא שת לבו למ"ש לקמן בד"ה ואולם ששם כתבתי שהח"מ מסתפק בזה יע"ש. ומ"ש הח"מ צריך להתיישב אם זה מקרי אומדנא וכו' לא הוי חזרה ממ"ש קודם לזה דפשיט ליה מגוף תשובת הרשב"א מטעם אומדנא כמו שהבין הוא נר"ו. דלא היא אלא דעתה הוא מפקפק בדין הרשב"א דפטר מטעם אומדנא. ולז"א דמ"מ צ"ל אם זה מקרי אומדנא ואין זה אלא פקפוק בעלמא ולעולם דס"ל להח"מ דהרשב"א פוטר בטענת אונס ואומדנא גם בחיוב החלטי. גם הב"ש דעתו לפטור גם החיוב החלטי וכמ"ש ראיה לזה מסימן ע"ז ונ"ה. אלא שהביא אח"כ שהט"ז חולק בזה. ואני לא כתבתי כ"א דעת הב"ש ולא כללתי עמו הט"ז. והב"ש גופיה בלתי ספק שדעתו נוטה לומר דגם בשט"ח גמור פוטר הרשב"א ואתיא ליה במכ"ש מסי' ע"ז ונ"ה. ומ"ש מר לעיין בב"ש סי' נ"א סק"י. לא שמיה מתיא דאדתוכח מגוף הקושיא שהקשה הב"ש דנימא דמגמת ח"ס הוא להנצל מטעם אונס וכו' דמוכח מזה דבחיוב כדעת ח"ס ל"מ טענת אונס. אדרבה הו"ל לאוכוחי מהתו' שתירץ דצ"ל דכוונת ח"ס היתה לסלק האסמכתא וכו' וא"כ שלא באו אלא לסלק האסמכתא. מצי"ל דטענת אונס פוטרתו וכו' את"ד נר"ו

ואני לא ידעתי כוונתו בזה כי הן אמת שכת' לקמן שהח"מ נסתפק בזה. אך תוכ"ד חזר וכתב ופשיט ליה דחייב ויותר מזה פשיט"ל טובא להב"ש וכו' כיעו"ש בספרו דק"ו ע"ב וא"כ לא רישיה סיפיה שאם נסתפק לא פשיט ליה. ולא ע"א שגם פה כתב שמ"ש הח"מ צריך להתיישב אינו אלא פקפוק ולעולם דס"ל וכו' ככתוב בדב"ק נר"ו. ולא אני לבדי כתבתי שהח"מ לא פשיט ליה. אלא שרבים אשר אתי בסברא זאת כמו שביארתי בפסק הקודם וכמו שאבאר בעה"ית. ויען ראיתיו עומד על דעתו בזה. על כן אני צריך לפרש כוונת הח"מ באר היטב. והוא דכוונת הח"מ ברורה שעל דין הרשב"א פסקו מור"ם בהגה שם שפטר הזקן באונס הבת. יצא לדון הח"מ דהיינו דוקא במתחייב בקנס כנדון הרשב"א ז"ל וכדנקיט רמ"א ז"ל בהג"ה. אבל במתחייב כדרך שביארו ח"ס ז"ל שחייב אפי' הוא אנוס. והביא ראיה ברורה ממ"ש מור"ם אחר כך דבמתחייב בשטר לא מהני טענת אונס וע"ש בח"מ ס"ק ך'. אך אח"כ רצה לומר דאיכא למימר דהוי אומדנא דמוכח שלא נתחייב בסירוב בתו. וכיון דהרשב"א מטעם אומדנא פטרו איכא למימר דהיכא דהוי אומדנא דמוכח גם בשטר חוב אי אניס פטור ומסיק דצריך להתיישב אם זה מקרי אומדנא דמוכח לומר דהוי כהתנה בפירוש. דגם אי הרשב"א פטר בטעם אונס ה"ד התם דהוא מתחייב בקנס. ע"כ באומדנא כל דהוא פטריה. אבל בחו"ג יש לומר דאף אומדנא דמוכח כזאת ל"מ. ואייתי ראיה מהא דמעשים בכל יום שמניחים שט"ח ולא מהני טעם אונס סירוב הבת. זה הוא ברור בכוונת הח"מ לכל ישר הולך. והרואה יראה איך דעתו יותר נוטה דבחו"ג כדעת ח"ס ל"מ אונס של סירוב הבת וראיותיו מכריעות מההיא דמהר"יו סי' קמ"ב פסקו רמ"א שם ומהמעשים בכל יום שהביא

ומ"ש כת"ר נר"ו בפסק הראשון שיותר מזה פשיט"ל להב"ש וגם פה כתב שהב"ש בלתי ספק ס"ל דהרשב"א פוטר בטעם אונס אפי' בשט"ח גמור. אתו הסליחה שמדברי הב"ש כאן אין ראיה דפשיט ליה הכי וכמ"ש בראשון. וכמה קשים דברי כת"ר שכותב דהח"מ והב"ש פשיט להו הכי בדעת הרשב"א והרשב"א ז"ל לא דבר בזה. אלא שהם ז"ל באו לחדש דין זה ולומר שלא כתב הרשב"א לפטור אלא בקנס וכו' כי"עוש ודברי הב"ש בסי' נ"א סק"י שציינתי בפסק הראשון הם ברורים דס"ל דחוב גמור כדרך שביארו ח"ס אין האונס פוטרו ואפי' מת האב חייבים יורשיו לקיים. ומזה הוק"ל דנימא דח"ס לא תקנו זה משום חשש אסמכתא אלא לסלק האונס. ותירץ דמדברי הרמב"ם משמע שאם לא עשה חיוב זה הוי אסמכתא. וכוונתו ברורה עכ"פ דבשטר חיוב כזה ליכא תו טענת אונס ולא אסמכתא שהרי הדין שכתב בפשיטות קודם לזה דחיוב כזה לית ביה טעם אונס בריר ליה וכתב שאין לומר לפי"ז למה כתב הטור וכו' די"ל וכו'. ודבר זה ברור עד שעמל הוא בעיני לבאר עוד דברים פשוטים וברורים. ודברי הב"ש כאן בסי' נ"א מכוונים למ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל בסי' ל' והמש"ל בספי"א מה' מכירה וכ"כ הר' אבני מלואים בסי' ן' דבכה"ג דח"ס לא מהני שום טענת אונס דלא אמרינן אונסא כמאן דעבד עי"ש וכן העלה הרב ברית אבות בדע"ה ע"ג

ואעיקרא ראיית הב"ש ממ"ש בסימן ע"ז הם דברים תמוהים מאד דלא דמי כמוכלא לדנא וכמ"ש הבית מאיר שם הבאתי דבריו בפסק הקודם. והרב הפוסק נר"ו לא שת לבו לדקדק בדברי ותמה עלי. ושוב בהשמטות שלו דרל"ב ע"ג הודה שכשראה דברי הב"מ הבין כוונתי אלא שהוציא לעז על לשוני הברור. ועיין בס' אבני מלואים שתמה גם הוא כן ורצה ליישב וחזר בו כיעו"ש וכבר ה"ד הרב המופלא כמהר"א מני נר"ו ומ"ש שתירוצו הוא דוחק. כבר גם הרב שם הכיר בחולשת תירוצו והעלה דהשט"ח בתקפו. גם במה שתמהתי על מ"ש עוד הבית מאיר שם על הח"מ. אתא הרב הפוסק נר"ו לסייענו מדברי הב"ש בסקט"ז. ואין כל חדש שכבר אני ציינתי דבריו בפסק הקודם. אך בספרו שם הושמט הציון הלזה (וכמוהו כמה השמטות וחיסרון בדברי בהילוך הפסק ההוא) ולא ידעתי יד מי היתה במעל הזה. ה' הטוב יכפר בעד

גם על מ"ש בראשון שמדברי המבי"ט בסי' פ"א אין ראיה דהתם היה החיוב בקנס אבל במתחייב בחו"ג שפיר איכא למימר שגם הוא ז"ל מודה דחייב. ולהשיב על זה כתב בספרו שם בדק"י ע"ב שלא ראיתי תשובת המבי"ט במקומה שבפירושא אתמר שלא נזכר בפירוש דנתחייב לפייס וכו' וא"כ איך אמר מר דהמבי"ט בסימן פ"א לא כתב כ"א במתחייב לפייס וכו' ע"כ ואמת שבדברי שם כתוב כן. אבל לא יצאו דברים אלו מקולמוסי מעולם. והלא כה דברי במתחייב לתת בתו וכו'. ואעידה לי עד נאמן על זה כי לקמן בהשגתי על הח"ס ז"ל כתבתי כדברים האלו וז"ל. והרי בנדון המבי"ט בסימן פ"ה כתב שכיון שלא קבל עליו לפייס אינו חייב לכופה וכו' ע"כ וכן כתוב גם בספרו דקי"ד ע"ד. הרי שכבר ראיתי תשובת המבי"ט ז"ל במקומה