שו"ת תעלומות לב חלק א קכא

ובמסילה נעלה להבין אמרי בינה של הרב הפוסק נר"ו במאי דש"וט בתשובת הכ"הג הר' מהרי"ך ז"ל בתשו' הבאה בס' חיים שאל ח"א סי' יו"ד ובמה שהשיב ע"ד הרב מו"הד חיד"א ז"ל ורמי ומקשה קבא דקושייתא. תחילה וראש ראו הביא לנו מ"ש רב כהנא ז"ל שם דאונס דסירוב הבת חשיב שו"לש והרב הגדול המחבר ז"ל הביא משם מהר"א ישראל ז"ל דהקשה עליו מתשובת הרשב"א ז"ל עצמו ומר באתריה הרב חיד"א יישב דברי הרשב"א בטוב טעם ודעת. וה"ה יצ"ו לחלק יצא נגד פני עליון הרב מו"הר ז"ל בישובו וכתב שמתשובת הרשב"א הלזו שהובאה באורך בח"ג סי' רי"א מבואר שם פעמים שלש דאונס זה חשיב חשיב ל"ש כלל ודבריו שם אין סובלין שום העמסה כאשר יראה המעיין עכ"ד נר"ו. ואנא דאמרי הגם כי איני מאנשיה ומכיר אני את מקומי בכל זאת עיינתי כדי יכולתי בתשובה דסי' רי"א ולא מצאתי שום תוספת בדבר זה יותר ממה שהביא מרן הב"י בסי' ן' מההיא דח"א סי' תשע"א. ויותר אני תמיה איך נחית להקשות הרב מהר"א ישראל מתשובת הרשב"א הלזו מאחר דהרב מהרי"ך כבר הביא הדברים האלו בצלמם ודמותם שם סמוך ונראה ומוכרח שכוונתו פשוטה דרצה ללמוד ממ"ש ואפי' שו"לש כמ"ש הרב חיד"א בכוונתו ובפרט דאתמחי גברא רבא דנא דמשנתו קב ונקי וזר'עו יירש אר'ש נאמרים באמת נכוחים למבין. והרב הפוסק נר"ו פשיט ליה כל בתר איפכא מכ' גדולי המורים רבנן תקיפי ראשי אלפי. ועיין גם כן למהר"ם די בוטון ז"ל בסי' ל' שהבין בדעת הרשב"א כדעת הרבנים הנז"ל

הן אמת שדברי מהרי"ך ז"ל שם קשים בעיני במה שרצה ללמוד מדברי הרשב"א ז"ל דלא משום כיבוד א"וא הוא דל"ש מדכתב דרוב הבנות מתרצות במעשה האב והקרובים ובקרובים ליכא ודאי כיבוד. אלא דסתם בנות הם כסומות לפי שאינם יודעים בטיב מ"ומ. ואחרי המחי"ר לא משמע כן מדברי הרשב"א ז"ל כי כוונתו לומ' שהבת לא תסרב במעשה האב דרוב הבנות מתרצות במעשה האב והקרובים. ואם כן ודאי דל"ש שתמאן במעשה האב. ותדע דהכי הוי שאם א' קרוב שידך קרובתו לא אמרינן דל"ש שתמאן. אלא פטור מטעם האסמכתא וכמפורש יוצא בדברי הפוס' ז"ל ולא נאמר דל"ש אלא בא"וא דוקא ובקרובים אף דמתרצות. מ"מ לא חשיב ליה ל"ש. ולא משום דהם כסומות ולא בקיאי בטיב מ"ומ אלא שאין דרך הקטנים לסרב. והרי הבט ימין וראה דהרדב"ז ז"ל בח"א סימן שכ"ט והרש"ך ח"ד סי' ל"ז פשיט להו דגם רוב הבנים מתרצים במעשה אביהם ומיהו עכ"פ נראה מתשובת הרשב"א הלזו דסירוב זה חשיב שו"לש כי איך נוכל לומר דל"ש כלל ובנדונו שפיר מצא בת ממאנת ועכ"פ איכא מיעוטא שאינם מתרצות והו"ל שו"לש וגם מדברי הרדב"ז אין ראיה כי צדיק עת'ק דברי הרשב"א ופשוט ועיין בדברי הרב מהרשד"ם ז"ל בחלק אבן העזר סימן כ"ו

תו ק"ל במ"ש שם מהרי"ך ז"ל בדט"ז ע"א שרצה להוכיח דהיכא דלא נתחייבה לפייס דאינה חייבת לפייסה אפי' בדברים והוא פלא דהמעיין היטב בדברי הרשב"א שם יבין וישכיל דאינו חייב לפייס בממון אפי' התנה אבל בדברים פשיטא דחייב והדבר פשוט כן שאם היא תראה שהאב שותק הויא לה כהודאה ובודאי תסרב. והרי כתב הרשב"א ז"ל ולא במסבב וגורם האונס ולא כתב באומר לה לא תתפייס. והכוונה ודאי שלא יהיה הוא גורם אפי' בשתיקתו ואין צורך להאריך בזה לרוב פשיטותו. וגדולה מזאת ראיתי בספר חתם סופר ח"ג סימן קי"ד שהביא דברי הרשב"א והרמ"ע והסכים דראוי להחרים להאב שלא יתן נדן לבתו כי מי מכריחו לתת לה נדן ומוקי נדון הרשב"א בבת הבן שיש לה נדן מאביה וזקנה הוי כאפוטרופוס עכ"ד. ואין דבריו נראים לי כלל דהדבר פשוט דאין חייב האב כ"א לפייסה בדברים כדי שלא תבין הבת שאין אביה מוסכם בחתנה ומפני זה שותק ואז ודאי תסרב. ומה שכתב הרשב"א ז"ל דאטו תרקבא דדינרי בעי למתן לה היינו לפייסה בממון. ואפי' במתנה בפירוש שיתחייב לפייסה א אמרינן אטו וכו'. אבל היכא שלא נתחייב לפייס כלל אלא שאם יתחרט יתן קנס. אז שפיר יכול לומר הרי אני לא נתחרטתי ולא מחייב אלא בהתברר שהוא מסבב וגורם האונס. דאז יתחייב כשהוא גורם הפרוד וכמ"ש הוא עצמו שם בתשובה ק"ד. והרי אמרי' בש"ס דאסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפ' אני רוצה ואיך נכריחהו לאב שיקיים נישואי בתו אף אם היא אינה חפצה בו יהיה מאיזה טעם שיהיה. וברור הדבר דכשהאב לא יתן לה נדן דהיא תכוף כאגמון ראשה להנשא למי שגעלה נפשה בו כי מה בידה לעשות דמי יקח אותה בלא נדן. ואם מפני הקנס הוא לא נתחייב אלא אם יתחרט והרי הוא אינו מתחרט ובפרט אם פייסה בדברים ולא נתפייסה דודאי דפטור וברור ובאמת שותא דמר הח"ס בזה לא ידענא. והרי נדון המבי"ט ז"ל בסי' פ"ג הוא באב המשדך בתו וכתב שכיון שלא קבל עליו לפייס לבתו אינו חייב לכופה דברים וכמוהו רבים ונכבדים. אלא דעכ"פ אמר דלפייסה בדברים מחייב כדי שלא יהיה גורם האונס. אבל אם לא פייסה בדברים אינו חייב מפני זה הקנס דאלו דברים המסורים ללב. אבל להחרים לאב שלא יתן לה נדן זה לא ראינו ולא שמענו ואין לסברא זאת שורש וענף מדברי הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים וכאמור. ועיין להרב ב"ד ז"ל בח"ב א"הע סימן ל"ב

ומה מאד ק"ל במ"ש עוד להקשות ע"ד הרמ"ע ז"ל שכתב דאפי' היה האב גורם לא מחייב אלא מדינא דגרמי ולא בריא היזקא. וכתב שדבריו תמוהים מאד מאי גרמי שייך כאן וכי אנו מחייבים אותו על שגרם אלא שחייב עצמו לפייס הבת במה שיכול ומכ"ש שלא יגרום להפך ואי לא עביד כלל מה דאפשר מחוייב לשלם קנס ע"כ. ודבריו נפלאו ממני דמי אשר לו לב להבין בין יבין שדברי הרמ"ע ז"ל חזקים כראי מוצק כי בנדון שלו לא נתחייב לפייס אלא לשלם קנס החוזר ואומר שהוא אינו חוזר אלא הבת וכתב דלו יהי שהיא מלומדת כיון שהוא אינו חוזר הוי גרמא ולית בה חיובא אבל כתב שאם יתברר בב"ד שהוא הגורם דחייב אך אם הועילו עם הבת שתחזור בה ותמאן דפטור כיון דאין להשביע ע"ז ואין בחיובו אלא אם יחזור הוא עצמו. ואם תחזור הבת באיזה אופן שיהיה כל זמן שלא נתברר שהוא הגורם פטיר ועטיר ובכן לא ידעתי תו מאי קשיא ליה. ועיין בתשובות מרן ז"ל בס' אבקת רוכל סי' פ"ז ופ"ט ודוק שם כי אכמ"ל

ובהיותי בענין זה חזי הוית להרב מגן גבורים בסי' ע"ג. דש"וט בענין האסמכתא. ואתי עלה דליכא אסמכתא כיון שכבר נהגו לתת קנס וחייבים מטעם מנהג דמבטל הלכה וכמ"ש מהרש"ך