שו"ת תעלומות לב חלק א קיט

שהוציאוהו וכו' ולא חשיב ליה אלא קנס בח"וג. אבל בח"וג בסתם כנז"ל הוי כאדם המתחייב במה שאינו חייב שאינו צריך לא אתם עדי ולא קנין כפסק הרמב"ם ז"ל שם. ולדידי עכ"פ לפי סגנון פירוש זה מי יעצור כח לאפושי פלוגתא בדבר ברור ומוסכם כמעט מכולהו רבוותא. והא ודאי שאין ללמוד מדבריו לנ"ד כדנקיט בפשוט הרב הפוסק נר"ו לכל בתר איפכא. כי שפיר מתפרשים דבריו כמש"ל והוא ברור

תו חזיתיה להרב הפוסק נר"ו שרצה להביא ראיה דהגם שכתוב בשטר החיוב דבפירושא אתמר אפי' יהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם עכ"ז החוב כדקאי קאי. דגם בזה לא נכנס עכוב הבת. ולא נאמר כ"ז כ"א על האבות. וחיליה מדברי המשפ"ץ ח"ג סי' כ"ט יעו"ש. ואחרי הס"ר אין משם שום ראיה לנ"ד דרחוקים הנדונות כרחוק מזרח ממערב. דאלו התם כתוב שאם יתחרט אחד מהנז' שהוא מובן דקאי על המתחייבים שנזכרו לא על המשודכים. והגם שכתוב לאיזה סיבה שיהיה הכוונה פשוטה שהחרטה יהיה מאיזו סיבה שיהיה ולא מי שיהיה המתחרט. ותו דהרב כתב בפירוש שהדבר מובן כי הכוונה על האבות. דלא שייך חרטה על מי שהיה מפוייס כבר והם האבות דוקא והוא מוסבר ואמתי. וכן משמע מדברי מהראנ"ח והרב מר בריה שה"ד המ"ץ שם. ובכן אדרבה משם ראיה דאיפכא מסתברא דכיון שכתוב בנ"ד אפי' שיהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם שנכנסת גם הבת בודאי ולא כתוב מהמתחרט ודאי דחייב. ועוד שלא נאמרו כל השיעורין הללו לא במתחייב בקנס ולא בח"וג כנ"ד וכותב ג"כ בפירוש שאין לו פיטור כי אם בהכנס הבת עם חתנה לחופה ועלה קאמר אפי' יהיה וכו' וכל אשר חלק לו ה' חלק בבינה ובמשפט הלשון ישכיל להבין כי גם על אונס הבת קאי. דאלת"ה הול"ל ואין לו פיטור אלא בתתו נכדתו לנשואין שהוא בידו כמ"ש מהראד"ב סימן נ"ט אבל לישנא דבהכנס לחופה לא יתכן כ"א כשלא תסרב הבת עצמה ופשוט

ומה שרצה לחלק מרן החבי"ב להשוות דעת מהרש"ך ומהרשד"ם בדעת הרמ"ע ז"ל הוא פשוט ואמתי. ולכ"ע במתנה בפירוש אפי' אם לא תרצה הבת חייב לשלם אפי' שהוא קנס ובסתם פטור. ובח"וג כס' ח"ס ז"ל אפי' לא פירש חייב כיון שאין לו פיטור מהחתן כ"א בהכנסם לחופה ולא באופן אחר. וחילוק המ"מ שחילק מנדון הרי"מט לנדון אביו המבי"ט ז"ל מהיכא שפירש סירוב הבת ללא פירש אין דעתי נוחה בזה כלל. דכפ"ז בנדון הרימ"ט ז"ל אם לא היה מפרש היה פטור. והרואה יראה דעיקר החיוב הוא על שהיה ח"וג דבהא אזיל ומודה גם ר' אבהו המבי"ט ז"ל וכדכתיבנא ודברי הרב חסן ישועות קשים להולמם איך לא דקדק יפה בדברי מהרימ"ט אשר הכלל כולו מפורש יוצא שם בדב"ק

איברא דאחר היישוב חזי הוית דאיכא למשדי ן כרגא בחילוקו של הרב החבי"ב ז"ל מנדון הרש"ך ז"ל למ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל דמעיקרא לא ידעתי מה מצא בדברי הרמ"ע יותר מדברי הרשב"א בסי' תשע"א. ותשובת הרשב"א הלזו כבר הביאה הרשד"ם ז"ל שם בסי' כ"ו וחילוקו הוא מבואר בדברי הרשד"ם שם שהביא תשובת הרשב"א וכתב שכאן היה יכול לומר ראובן במכ"ש ואף שכבר ביאר זה נפתלי ועכ"ז נתחייב ראובן מ"מ הוא מענין האסמכתא אלא דמאחר שנשבע וכבר קבל עליו אפי' סירוב הבת חייבו אלא דלכאורה חילוק זה לא ניתן ליאמר בדעת מהרש"ך ז"ל מאחר דה'ן לו ראינו למהרש"ך בח"ד סי' ל"ז שכתב כל בתר איפכא דאפי' שקבל סירוב הבן אי אפייסיה ולא אפייס פטור וכמו שהקשה הרב יד אהרן ז"ל בסי' ץ' הג"הט כ"ח. ואולם קשה שמדברי מהרש"ך ז"ל עצמו שם בסי' ס' נראה דס"ל דכשקבל בפירוש סירוב הבת דחייב. שהרי כתב ועל מה שבא בשאלה בטענת ראובן וכו' האריכות לסתור זאת הטענה הוא להג הרבה ויגיעת בשר כי בלי ספק היא טענה של הבל וריק כי מה טעם אונס הוא סירוב לתת כיון דמתחילה חילה אדעתא דהכי נתחייב כמו שבא בשאלה עכ"ד. והוא פלא איך לא זכר שר הי"א ז"ל לראות הדברים בשורשם שמ"ש הרב החבי"ב ז"ל הוא מפורש באר היטב בדברי מהרש"ך בסי' ס'. ואולם הח"ד לא נדפס בימיו כידוע

אלא שצריך בירור דברי מהרש"ך ז"ל אלו שסותרים את עצמם. ועוד זאת מצאתי ראיתי בתשו' הרש"ך ח"ג סי' ג' שכתב בפירוש כמ"ש בח"א סימן ס' שגם שם הנדון הוא שקבל אביה לפרוע הקנס אם יבא הפרוד מצד בתו ונתקדשה הבת לאחר והשיב הרב ז"ל ע"ז וז"ל ה"נ בנ"ד. כיון שנשבעה הנערה וכו' והתנו שאם תפרד משידוכיה יתחייב אביה לפרוע הקנס שנתחייב לא היתה יכולה וכו' והפרוד שנתפרדה במה שנתקדשה ללוי פירוד גמור הוי באופן שנתחייב ראובן לפרוע לשמעון הקנס ובסו"ד כתב א"כ מה מקום יש לומר שלא יהיה חייב ראובן הקנס שהתנה לתת אם תבא הפירוד מצד בתו. עוד כתב והפרוד במקומו עומד ורוצה שיתן לו ראובן הקנס שנתחייב כיון שבא הפירוד מצד בתו וכו' וא"כ חייב ראובן לפרוע הקנס שהתנה לתת לשמעון אם יבא הפירוד מצד בתו ע"כ. הרי להדיא באר היטב שכאן ס"ל להרש"ך כמ"ש בח"א והוא סותר למ"ש בח"ד באופן שתשובות אלו סתר'אי נינהו וצ"י לעת הפנאי שי"ל בדוחק גדול

הדרן לדברי רב חביבא הרב הפוסק נר"ו שהביא ראיה לדבריו מדברי המשפט צדק ח"א דאף שכתוב אם יתחרטו הצד האחר דמשמע יותר דקאי עליה ועל אביה כמ"ש הרב מהרח"ש ז"ל שם עכ"ז כתב הרב ז"ל דיכול לפרש שהוא דוקא עליו עכ"ד. ולא דמי כלל לנ"ד דהרב המחבר ז"ל אזיל לטעמיה שכתב בח"ג סי' כ"ט דחרטה לא שייך אלא במי שהיה מפוייס כבר ועל כן כתב דהגם שבכאן כתוב הצד האחר שנראה ודאי על כל הצד מ"מ כיון שכתוב נמי חרטה יכול לפרש דקאי דוקא עליו ששייך חרטה ולא על הבת. ועל זה כת' שהוא לישנא דמשתמע לתרי אנפי דאיכא צד השוה שנכנסת גם הבת ואיכא חרטה המוציאה את הבת בכגו"ד יכול לפרש דבריו ולומר לזה נתכוונתי. וכן משמע ממה שהשיג הרב המחבר על דברי מהר"י אבא ז"ל שם. ובנ"ד יאמר קדוש איך יאמר לזה נתכוונתי דמלבד דליכא זכר מחרטה כדי שיאמר לזה נתכוונתי. ואדרבה הוא מפורש באר היטב דקאי על הבת דהרי קאמר לא יפטר משום צד זולת בהכנס הכלה לחופה הרי מפרש כוונת הצד דלעיל דקאי גם על הבת עצמה. ואם איתא כמ"ש כת"ר הכי הול"ל ולא יפטר כ"א אם יתחרט וכו' או ולא יפטר כ"א בתתו את בתו כמש"ל משם הראד"ב סי' נ"ט דאז אפשר דהוה משתמע דעליה דידיה דאב קאי. ולא עוד אלא שפירש דבריו יותר אחרי כן באומרו אפי' יהיה העכוב והאונס ממי שיהיה