שו"ת תעלומות לב חלק א קיח

לסייע להח"מ במה שכתב בתחילת דבריו. ושוב חזר בו מדברי הרט"ז וזה ברור לכל ישר הולך. ועיין בבית שמואל בסי' נ"ה סק"י שנראה כן

ובעיקר ראיית הב"ש ממ"ש בסימן ע"ז דפטור בטענת מאיס עלי ואתיא לה במכ"ש מהתם שהוא אחר הנישואין לקודם הנישואין של כאן. ואין דעתי נוחה בראיה זאת דמה דמות יערוך מנדון דהתם שנתחייב האב בנדוניית בתו להשיאה. והנה היא עתה רוצה להתגרש מבעלה. היאמן כי יסופר שיחוייב לפרוע פרעות הנדוניא ויגרש את בתו. לא כן בחיוב זה שהחיוב הוא מבורר כשלא תרצה הבת להנשא לזה. והרי כי נתחייב לפרוע הוא באופן שלא תהנה בתו. ושו"ר בספר בית מאיר הנד"מ בסי' ן' לא"הע שתמה כן יעו"ש. תו הקשה הרב"מ הנז' על הח"מ במ"ש ועיין בגוף התשובה דמשמע דמטעם אומדנא פטרו וכתב הרשב"א סימן תשע"א לא נזכר אומדנא עי"ש והוא פלא דהח"מ לא כתב שבגוף תשו' הרשב"א נזכר שפטרו מטעם אומדנא ושכתב ענין אומדנא בפירוש. אבל עכ"פ אשר לו עינים לראות שפיר יחזה ממשמעות דבריו שמטעם אומדנא פטרו דכיון שרוב הבנות מתרצית במעשה האב וזאת לא רצתה אנוס הוא דאדעתא דהכי לא נתחייב והוא ברור בדעת הרשב"א בלתי פקפוק ועי"ש בב"ש סקט"ז ודוק. גם מס' המבי"ט ז"ל לא מצאתי לו שום ראיה דהתם בסי' פ"א לא כתב כ"א במתחייב לתת בתו בקנס דהתם אמרי' דהוי אונס אבל במתחייב ח"וג לא מצינו שהוא שר המס'כים דפטור מלקיים חיובו בסירוב הבת ויד הדוחה נטויה לומר דאיפכא ס"ל דחייב לשלם בסירוב בתו כיון שנתחייב כאדם המתחייב במה שאינו חייב וכמ"ש בפי' מהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י ה"ד מרן החבי"ב בכנ"הג סי' ן'ז

ומ"ש מני"ר שיח"לא שכבר נסת'ר מחמתו מתשו' אחרת כמ"ש הכנ"הג שם. אנא דאמרי שגם הרב החבי"ב ז"ל לא כתב שדבריו סתראי נינהו. שאחד הרואה בעיניו יראה שכל דבריו נאמנו מאד. וגם דברות שניות הן הם דברי הרשב"א שכתב מיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן ולא במסבב וגורם וכו' ע"כ וא"כ מה הוסיף מהר"א גאליקו על דברי הרשב"א ז"ל וכוונתו פשוטה דאפי' נתחייב בקנס דס"ל דפטור היינו כשהבת מעצמה אינה רוצה. אבל אם רוצה אשה את האיש ואת שיחו ואביה ירוק ירק בפניה לסבב הדבר עד שתאמר לא חפצתי בו. דאז הוא חייב כמ"ש הרשב"א ז"ל והדברים פשוטים ואמתיים והלזה יקרא סותר דבריו ח"ו. וגם מאי דרמי ומקשה מרנא החביב ז"ל לא ירדנו לסוף דעתו ודבריו בזה מעורבבים ואת אתנו יודע. עכ"פ בצדק נוכל לומר שדברי מהר"א גאליקו ז"ל צדקו יחדיו ואין בהם נפתל ועקש לפי פשטן של דברים (ואין תשובתו לפנינו להעמיק העיון). ומ"ש עוד שבלא"ה היא ס' יחידאה. רבו הסוברים כוותיה הלא המה הרב ט"ז ה"ד הכ"ש דס"ל דעכ"פ בשט"ח סתם חייב ליתן וכבר הרב שלחנו של אברהם הנד"מ בא"הע סי' ן' אות ו' כתב עמ"ש מרן בש"ע כשרוצים לעשות וכו' דבכה"ג אם לא נתרצית הבת או שום אונס אחר לא מפטר מהחוב ולא פטר הרשב"א כ"א כשלא עשו שט"ח ובא לציו'ן למהר"ם אלשיך סי' ל' ומהרי"ט סי' קל"א והמש"ל פי"א מהל' מכירה ודלא כהח"מ שנסתפק בזה ועיין בב"י סימן ר"ז במ"ש בשם האגודה עכ"ד. הנה מבואר דענין זה מפשט פשיט"ל ואינו מן התימה למה לא הביא דברי הרמ"ע ז"ל שנר' חולק בזה כיון שיש לפרש דבריו שאיננו חולק וכדאפרש לקמן. הרי להדיא ג"כ שסובר הרב שהח"מ מסתפק בזה ולא פשיט"ל כדס"ל לרו"מ נר"ו וגם לא זכר כלל דברי הב"ש. אלא שבמה שציין להב"י משם האגודה לא ראיתי שום קשר לנ"ד

והנה פשוט הדבר דבמתחייב בחו"ג דל"מ שום טענת אונס כלל וכמ"ש נמי מהרי"ו כסימן קמ"ב בפשוט דכל היכא דאיכא שט"ח הוי כמו הלואה. דל"מ טענת אונס ולא חלק הב"ח בתשו' סי' י"ד אלא כשהושלש השטר דאז במת אהניא ליה טענת אונס. וכ"כ הב"ש בסי' נ"א כשנתן השטר ליד הבע"ד. וצ"ב במ"ש או אם מתחייב כדעת ח"ס דחייבים היורשים לתת. דלדעת ח"ס שפסק מרן ז"ל בסמוך הוא במשלישים שני שטרות ביד שליש. והא ביד שליש פשיט"ל להב"ח שם דיחזיר השליש השטרות לכ"א דפטורים היורשים מלקיים. וכדברים האלו כתב מהר"ם (בעל הלבושים) ה"ד הב"ח שם וכתב עליו שלא עיין יפה ותקפה עליו משנתו. ואולי דעת הב"ש הוא שהתקון הוא כדעת ח"ס וזה נתן השט"ח ליד החתן והחתן נתן בידו שטר שאם יכניס בתו לחופה שהחוב מחול לו ולא הושלשו השטרות. מיהו מפשט דבריו אין נראה כן. דלפ"ז למה צ"ל או וכו' דהרי כתב בתחי"ד אלא א"כ נתן השטר ליד הבע"ד. דאין לומר דבתחי"ד היה האופן שלא נתן החתן שטר למחול כאשר יראה הרואה. גם מצאתי ראיתי למהרימ"ט סימן קל"א בח"א דנקיט בפשוט דבחו"ג חייב לשלם במט'בא שכ' וז"ל מה שטוען שהבת אינה רוצה לא יגהה מזור שהרי זה לא מחל אלא כשתרצה בתו להנשא ומאחר שאינה מתרצית החוב במקומו עי"ש. ואנו מוכרחים לומר שכן דעת המבי"ט כי היכי שלא יחלוק הרימ"ט עם אביו והרשב"א ז"ל. א"כ הדבר מובן שכן ס"ל להרימ"ט בדעת אביו המבי"ט והרשב"א וכמ"ש מהר"א גאליקו קו ודעמיה. ועיין ג"כ בהגהת מש"ל בפי"א מהל' מכירה הל' י"ח שהביא כן משם מהר"ש הלוי ז"ל וכתב שהם כפתור ופרח וראויים הדברים למי שאמרם

אלא שכפי זה לכאורה קשה ע"ד הרמ"ע מפאנו בסימן פ"א שהביא רו"מ שכתב דאף בחו"ג כשיש אונס אין חיוב. ולכאורה נראה סותר לרובא דרבוותא דס"ל דבחו"ג חייב לקיים אף אם נאנס. ואולם אחרי שובי נ"ל דאין הכרח מדברי הרמ"ע דפליג אכולהו רבוותא הנ"ל. דאפשר דהתם לא נתחייב בחו"ג כדעת ח"ס ואח"ך פטרו החתן כשישא בתו. אלא שהוא נתחייב להשיא בתו עם שמעון ואם לא תכנס הבת לחופה נתחייב בחו"ג מעכשיו לסלק האסמכתא וכך דייקי דבריו בשאלה ותשובה. ובכה"ג נראה פשוט דס"ל דלא גרע זה מחיוב בקנס אלא שסילק האסמכתא מיהו שפיר יכול לומר לא נתחייבתי אלא אדעתא שתתרצה הבת כיון שרוב הבנות מתרצות אבל במתחייב חו"ג בסתם והחתן כותב לו שטר מחילה כשינשא עם הבת או שכותב באותו שטר עצמו שלא יפטר מחוב זה כי אם בהכנס הבת לחופה דאז הוא תלוי בדעת החתן וזה לא נתרצה למחול ולפוטרו כ"א בהכנסו לחופה ולא באופן אחר וכמ"ש מהרש"ל ז"ל. והוא חילוק מוסבר ואמיתי עד שלא יתכן שיחלוק בזה רמ"ע. וראה גם ראה בתחי"ד שכתב שכ"מ שיש אונס אין קנס אע"פ