שו"ת תעלומות לב חלק א קיז

ולא היה צריך לדחות החילוק הזה מדברי הירושלמי. כי בלא"ה אחרי הסליחה אין לו מקום. כי כמו באומר היום את אשתי נעשית אשתו גמורה כן באומר הרי את מקודשת לי כבר נתקדשה לו תו"מ והוא הלשון היותר מועיל וכמש"ל. אלא שבתוכ"ד פירש ואמר לל"י. וכן נמי התם פירש ואמר ולמחר אי את אשתי ותוכ"ד כדבור דמי. ועוד דלדברי הר"ן בשם הרשב"א וה"ד הוא ז"ל שם אי אפשר שתהיה אשתו לזמן א"כ אין מקום לחלק ביניהם ובכל לשון שיאמר אם נקדשה לו נתקדשה לעולם ולא פקע בכדי בלא גט ודברי הכנ"הג ז"ל תמוהים כאשר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ליישב דבריו ביישוב נכון: סימן ב' מעו"בי דמשק יע"א בענין קנס שידוכין

את זו שלח אלי מני"ר הרב המובהק כמהר"ר יצחק אבואלעפיא נר"ו בשנת התרכ"ז ליצירה (ותשובתו היא ל'ו נד'פסה בספרו פני יצחק הנד"מ בסי' טו"ב

שאלה ראובן נשתדך עם לאה נכדתו של שמעון בשטר שידוכין כנהוג ונתחייב זקנה שמעון בעד נדונייתה כראוי לפי כבודו וגם נתחייבו זה לזה ראובן ושמעון הנז' בסך מה כתקון ח"ס ז"ל וז"ל אות באות. ומ"ומ נתחייב שמעון חוב גמור ומלוה זקופה עליו להארוס ראובן הנז' ע"פ תקון ח"ס בסך כ"וכ ולא יהיה לו פיטור מחוב זה בשום צד ואופן שבעולם זולת בהכנס נכדתו הכלה הנז' עם ר' משודכה הנז' לחופה וכשיבא הדבר לידי גמ"ט אזי מ"ומ מחול לו החוב הנז' ובפירושא אתמר שהחיוב הנז' הוא אפי' שיהיה העכוב והאונס ממי שיהיה בעולם עם כל זה החיוב הנז' כדקאי קאי ואין פוטר אותו זולת בהכנס הכלה והארוס לחופה וכו' עכל"ה. והן עתה אחר עבור ימים במספר ירחים מהשידוכין הנז' שהית' מרוצה הכלה הנז' בספ"י. כעת רוח אחרת אתה ומיאנה בו. וש' זקנה נלאה לרצותה ולפייסה שתכנס לחופה עם ראו' הנז' ולא רצתה כלל. וכראותם כך אח"ז עמדו זקנה ואמה ושדכוה עם בחור אחר שחפצה בו. וכעת עמר ראובן לתבוע משמעון הסך שנתחייב כנז"ל. ושמעון משיב אני לא נתחייבתי כי אם כשתבא המניעה ממני או מקרובי הכלה. לא כן עתה שאנחנו חפצים כך והבת היא הנותנת כתף סוררת. ונלאינו לפייסה ולא נתפייסה ומה בידינו לעשות ואני אנוס בדבר

הן אלה טענות ראובן ושמעון הנה כי כן יורנו המורה אם יש לפטור לשמעון בטענה זאת וגם שנתחייב במטבע בקנין וקי"ל אמנ"כ אלא שבשטר זה כתוב בלשון חיוב ואין אתנו יודע אם מועיל לפום דינא או לא. על הכל יבא דברו הטוב ויבא שכמ"ה: על שאלה זאת השיב עליה הרב הנז' הי"ו בארוכה וזאת תשובתי על דבריו

אנכי הרואה את השאלה ואת אשר נגזר עליה מפי עליון מר ניהו רבא נברשתא דדהבא בר אבהן ובר אוריין. דין הוא הד'ר נהדר בקדש וכבוד והדר הרב המובהק המאיר כברק מעיין המתגבר וחיילים יגבר אך מעין. רב יצחק משרשי'א סולת נקיה עמו עז ותושיה יחי לעד במוטב תלתא בחדא מחתא כחדא שריין. יראה זר'ע ברך ה' זרע אנשים כמוהו בדומים רבים ועצומים וחתנים מן המנין. ואחזה אנכי כל הכתוב בחלקו של ידיד תורת חכם יוצאה בהינומא משיב כהלכה לשואל כענין. העמיק הרחיב רח'ב רח'ב וילן בעמק בעומקה של הלכה איהו גלי עמיקתא ומסתרתא הני דמכסיין. ואנה אני בא קמיה דיקר אורייתיה בדב"ק המלהבות אש לא הניח פינה וזוית מתורתם של ראשונים ואת אחרונים יהב לן אוריין. וכל לגבי דידי ידעתי בי'ני כי בביתי אין לחם לחמה של תורה לעמוד על בוריין. ואולם לעשות רצון צדיק חפצתי אשר אר'י נעשה שוא'ל לבא באר'שת כאשר תשיג ידי דבר שבמנין. ואבא היום בדברות שתים לא נצרכה אלא לפלפולא אחורי אר"י ע'ד בבני ישראל הוא הע'ד הוא הדיין. וזה החלי בעזר צורי וגואלי: ד

תחלת דבר חזיתיה לר' מאי'ר הרב הפוסק נר"ו שעמד לימין שמעון הזקן לפוטרו מחיובו הנז. ואתא ואייתי בידיה תשובת הרשב"א בסי' תשע"ה הביאה מרן ז"ל בב"י א"הע סי' ן' דפטר לזקן הבת מהקנס בסירוב נכדתו דאנוס הוא בדבר דאטו תרקבא דדינרי בעי למיהב לה עי"ש. וכתב שדבריו מוסכמים להלכה מכל הפוס' ז"ל שהרי הביא דבריו מרן בב"י ופסקה מור"ם ז"ל שם בסי' ן'. והוא פלא דאי מהא אדרבה איפכא מסתברא מדלא פסקו מרן בשלחנו הטהור. והרי כתב זרע אברהם בח"מ סי' י"ג והרב ידי אליהו סימן קמ"ו דמדהשמיטו בש"ע להלכה אף שכתבו בב"י נראה שחזר בו מפני שראה חולקים בדבר עי"ש ועיין למרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' ל"ו שכתב שבב"י הוא מאסף לכל המחנות שזה משפט הספר ומעשהו ובספרו הקצר השמיטם מפני שלא מצאם בשאר פוס' ע"ע מיהו עיין להרב יד מלאכי בכללי הש"ע שהביא דברי הרבנים הנז"ל וכתב דבח"ג כתב דכמה דברים שהביא בב"י השמיט בש"ע אף שהם אליבא דהלכתא. ובא לצי'ון גם כן להרב יד אהרן סימן ש"ב בהגהב"י והרמ"מ ח"ג דפ"ו והלכה למשה ח"א דצ"ב לך נא ראה ועיין תפארת אדם בזכרונותיו ועיין בס' חיים ושלום סי' ל' ובחקקי לב ח"א יו"ד ס"סי ל"ח

ומה שכתב עוד דבב"ש ובח"מ שם (בא"הע סימן ן') הכריחו שאפי' היה החיוב בשטר ג"וש והיא מסרבת דפטור עכ"ד. לא ידעתי איך לא שם לבו לסוף דברי הרב ח"מ ז"ל דאין ולאו ורפיא בידיה וכתב דמ"מ צריך להתיישב אם זה מיקרי אומדנא דמוכח וכו' ע"ש. וכבר הקשו ע"ד שכתב שבגוף התשובה משמע דמטעם אומדנא פטרו דלא היא. ומעיקרא לפי דעתי המעט הוא נראה דבדרך שנתבאר בדברי מרן הש"ע ז"ל נ"ל דיכול להפטר אבי הבת בסירוב בתו מטעם דכיון דעיקר חיובו היה לתת בתו לחופה ואז כבר מחל לו החוב. ועתה הרי הוא נותנה. אלא דהיא אינה רוצה להנשא. וכמ"ש מעין לזה מהראד"ב ז"ל בסי' נ"ט. ובכגון דא צריך להתישב (בלשון שכותב אם יכניס וכו'). מיהו עכ"פ פשוט הוא שמדברי הח"מ ז"ל אין שום הכרח דהכי ס"ל. גם מדברי הב"ש אין שום ראיה דהרואה יראה שמעיקרא רצה להביא ראיה לתחילת דינו של החלקת מחוקק ממ"ש בסי' ע"ז. ושוב הביא דברי הטורי זהב ז"ל שכתב דבנותן שט"ח חייב לשלם. והוא מובן דלא גילה דעתו כ"א שרצה