שו"ת תעלומות לב חלק א קיא

עדים כמו שתמה הב"ד ע"ד הרא"ם הנז"ל והוא יותר חזקה כמובן. אלא שראיתי למרן הגאון הרב חק"ל בח"ג ליו"ד סי' ץ' שעמד ע"ד וכתב דהדין דין אמת ממ"ש התוס' בכריתות דלאו מגו ממש קאמר אלא דמתרצינן דבוריה. ועיין חק"ל יו"ד ח"ב ובמ"ש מרן מלכא גאון ירושלם הרמ"ז נר"ו בס"ה נדיב לב ח"א הנד"מ סי' ק"ב בטוב טעם ודעת ובסו"ד העלה דכל דבר שהוא בינו לבין יוצרו נאמן האדם אפי' נגד עדים ועיין להמבי"ט בח"א סי' ר"מ וח"ג סי' ע"ו ומהרי"ט בנו ז"ל בחיו"ד סי' נ"א

ואם ראה תראה למהריב"ל ז"ל בח"א כלל ה' סימן א' שכתב שאם יש עדים מכחישין אותו אינו נאמן. לא תברא כלל. שלא כתב הרשב"א ז"ל והרבנים דעמיה שהוא נאמן נגד עדים. אלא בדבר שאי אפשר לעדים להכחישו כגון שטוען שאנוס היה באותה שעה שהוא דבר המסור ללב ואין העדים יכולים להעיד כי בלב שלם נדר. שאין אדם בוחן לבבות אלא הקב"ה לבדו. וכמו שביאר הרשב"א ז"ל בסי' ק"ח כי אין אדם יודע מה בלב חברו אלא השמים והוא נאמן ע"ע יותר ממאה עדים בכל כיוצא בזה עי"ש. משא"כ בנדון מהריב"ל ז"ל שההפרש שהיה ביניהם היה אם היה תנאי בדבר בשעת השבועה אם לא. שאז ודאי אם יש עדים כשרים המכחישין אותו ואומרים שהיה תנאי בדבר ודאי דלכ"ע הם נאמנים כי אין זה דבר המסור ללב. וכ"כ מהר"י אדרבי ז"ל בסי' רכ"ד אחר שהביא דברי הרשב"א הנז' שהובאו בב"י כתב וז"ל הרי שאפי' עדים מעידים שהיה הנדר ברצון הוא נאמן לומר שהיה אנוס כי הקב"ה לבדו הוא בוחן לבות עי"ש והוא ברור

אך את זה ראיתי להרב החבי"ב ז"ל בס' בעי חיי חיו"ד סימן ר"ו שנשאל אם נאמנים החותמים לומר אנוסים היינו והביא מתשו' הרשב"א ודעמיה ז"ל דס"ל שהוא נאמן ע"ע יותר ממאה עדים והוקשה לו מתשו' הריב"ל הנז' ותירץ שאין סתירה מדבריו (ודבריו מכוונים למש"ל) ושוב כתב אכן חליינו שראיתי להר"ב ז"ל בסי' כ"ה שהביא תשו' הרשב"א הלזו וכתב והקשה עליו אם נאמר כן וכו' והשיב וכו' מתוך דבריו אלו נר' שיש חולקים על הרשב"א בזה וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ס' שבועה להחמיר וכו' עי"ש. ותמהני איך מפני קושיא שהקשו על הרשב"א ז"ל והשיב כהלכה בשפה ברורה הבין שיש חולקים על סברתו האמתית. והרואה יראה שאין כאן מחלוקת כלל אלא היא קושיא שהק' להרשב"א עצמו ותירץ בטו"ט כמבואר בתשובתו שבח"ד סימן ק"ט ולא כחולק על סברתו הברורה אלא כמקשה להבין דבריו

עוד כתב מרן החבי"ב ז"ל שם להק' על המשפ"ץ בח"ב סימן ס"ז שכתב דהיכא שכתוב בשטר שעשו מרצונם והש"ד אינם נאמנים לומר אנוסים היינו. ומתשו' הרשב"א שהביא הר"ב ז"ל נראה שנדונו היה שנדר ברצון ובהשלמת דעתו ואעפ"כ כתב הרב זל דנאמן לטעון הייתי אנוס ע"כ. והן אמת שלכאורה דברי המשפ"ץ קשים להולמם. ובפרט שתשו' הרשב"א שהביא הר"ב כבר היתה גלויה לפניו. אבל הנר' שהוא ז"ל רצה לחלק בין היכא שהאונס גלוי ומפורסם כנדון הרשב"א ז"ל לנדונו שהיה הדבר בהפך שמלבד שהאונס לא היה מפורסם ונגלה ואדרבה האנס לא נודע לאנס ואין לו כח לאנוס. אבל גם זה אינו שבפירוש כתב הרשב"א בסימן ק"ח וז"ל ולא ע"א אפי' לא הכרנו באונסו כלל אלא שאמר הוא עכשיו שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור נאמן מן וכו' ואין צריך להכיר באונסו אלא במכר לבד וכו' עי"ש וי"ל לזה בדוחק ואכמ"ל

ודרך אגב בהיותי בזה ראיתי להרב חוו"י ז"ל בסי' קצ"ד שכתב דהיכא שכותב בשטר הריני נשבע וכו' דהוי כנשבע בפועל וחייב לקיים שבועתו והביא ראיות לדבריו כיעו"ש ועיין בתשו' שב יעקב סי' מ"ט ומהרשד"ם חיו"ד סי' פ' אהל יצחק ח"מ סי' י"ב. מ"מ נראה לי דהיינו דוקא היכא שכתב הוא בכתיבת ידו הריני נשבע וכו' דאי אפשר לכתיבה בלא הרהור הלב והוצאה קצת בשפתים. אבל אם אחר כתב מה שכתב והוא חתם את שמו על הכתיבה נ"ל דאין כאן שבועה כלל. ועיין נודע ביהודה מ"ק חיו"ד סי' ס"ו. וראיתי להרב חתם סופר בחיו"ד סי' רכ"ז שהאריך בזה לקיים דברי החוו"י והעלה דאפי' כתבו אחר חשיב שבועה והביא ראיה לזה עיש"ב. ולדידי אחר המחי"ר נ"ל שאם לא כתבו הוא בעצמו לא חשיב שבועה בפועל ואין ראייתו מכרחת כאשר יראה הרואה. ועיין בתשו' המבי"ט ח"ב סי' רטו"ב. ולהיות שהוא משנה שאינה צריכה לנ"ד לא נטפל בזה. כי בנ"ד שהיה אנוס אפי' כתב בכת"י הריני נשבע וכו' לא מהני ול"מ כיון שגם על הכתיבה הזאת היה אנוס ואפי' נשבע בפועל האונס מבטל אותה מעיקרא וכמש"ל ועיין בתשובת רשד"ם חיו"ד סי' ט' הרשב"ש ס"סי קע"ו ותק"ף מהרי"קו שורש קפ"ו תורת משה חיו"ד סי' א': הסעיף השני. אם קבלו לזמן מהני להורידו מגדולתו בבא הזמן:

והנה דבר פשוט ומוסכם מכל הפוסקים ז"ל דמי שהחזיק בשררת רבנות אינם יכולים לסלקו דהא קי"ל מעלין בקדש ולא מורידין והריב"ש ז"ל בסי' רע"א כתב שאפי' מי שהחזיק באיזה שררה שיהיה אף אם בא לשם גדול ממנו אין מסלקים אותו וכ"פ רמ"א ז"ל בהגה ביו"ד סימן רמ"ה ובפרט היכא שקבלוהו עליהם בקבלה גמורה שגם הפו"כ יודה דלא מסלקינן ליה וכמ"ש מהר"ש הלוי ז"ל בחיו"ד סי' ח' והגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל חיו"ד ח"ג סי' ק' ועיין בספר כרם שלמה סי' כ"א. והגם דהיכא שלא התנהג עמהם כראוי וכשורה הכריח הגאון אדוני זק'ן נר"ו בס"ה נדיב לב ח"א סי' ק"ד שיש כח ביד הרוב לסלקו ותלמודו בידו רבים ונכבדים מגדולי הפוסקים ז"ל דס"ל הכי. מ"מ הדבר פשוט שצריך שיהיה מפורסם ומבורר שאין פרקו נאה. ושאין כוונת בני העיר לסלקו מחמת שנאה וקנאה ותחרות ובאיבה ירדפוהו משום כבוד המדומה וכיוצא או משום דמוכח להו במילי דשמיא. וכל זמן שלא נתברר ההפך אוקי צורבא מרבנן אחזקתיה חזקת חבר שאינו יוצא מתח"י דבר שאינו מתוקן. ומה נעמו דברי מרן ז"ל בס' אבקת רוכל סי' קצ"ב בתשובתו על דברי מהרשד"ם ז"ל בסי' ע"ז שכתב כדין עשו כי הוא עשה שלא כהוגן שרצה להכנס שם ע"י או"הע וכו' והשיבו אני אומר על דבר זה ידוו כל הדווים שנעשה החכם הזו סניגור בעד ע"ה ומלשינים ומוסרים לת"ח ומאמין עליו דברי ע"ה האומרים וכו' ובמקום שהי"ל להחכם הזה להפך בזכותו כי זונות מפרנסות וכו' נהפך אל הרודף רואה אני כאן כי השנאה והקנאה מקלקלין את השורה וכו' עיש"ב דברים המצודקים ואוקי באתרין