שו"ת תעלומות לב חלק א קי

שטר בלא עדים כנ"ד דמהני טעם זה. ולא כתב לחלק אלא בנ"ד שהיה שטר בעדים ואי אפשר לומר שהעדים כיוונו לרמות. וגדולה מזאת אני אומר בנ"ד שאפי' היו כאן עדים על החתימה וחתומים בשטר שהיו יכולים לומר שלא היה כאן שבועה ורק הם כוונו להציל את הרב מפח מוקשו והיו נאמנים בודאי וכמו שביאר מרן הקדוש ז"ל בס' אבקת רוכל סי' קצ"ב וז"ל ולענין הדין נ"ל דאע"ג שנחלקו שם אם נאמנים כשאומרים שעשו דבר זה להציל אם לאו ה"ד לענין ממון אבל לענין איסור כנ"ד יהיו נאמנים כמו שהוא נאמן בעצמו אע"פ שחתם והודאת בע"ד כמאה ע"ד מ"מ אם נתן אמתלאה שחתם בשביל כך או כך הוא נאמן ולא אמרי' שאחד"א ודבר זה נלמד מההיא דכתובות (הדברים מכוונים למ"ש הרא"ם בתשו' הנז') כ"ש הכא דאיכא אונס דעדיף טפי מאמתלא כמו שהעידו העדים שאינם חתומים בשטר ואם כן כמו שהוא נאמן על חתימתו שהוא כמאה עדים לומר שלא הוציא בשפתיו כן גם כן יהיו העדים נאמנים לומר לא אוציא מפיו דבר ומה שחתמנו הוא כדי להצילו מאונסו דמה לי זה ומה לי זה וכו' עיין שם בנועם שיח שפתי קדוש. ועיין בתשובת מהר"י אדרבי סימן קמ"ה ובתשובת שמש צדקה חיו"ד סימן ל"ב

והנה בנ"ד ליכא לספוקי שמנגדיו של הרב יטענו בריא שנשבע כיון שהם מודים שלא ידעו אם נשבע או לאו. ואלו שחתם בפניהם מעידים שלא נשבע. א"כ אין כאן אלא שבועה בכתב דלא מהני כלל וכמו שביאר הרב מהריב"ל ז"ל בח"א כ"ו סי' מ"ד וכתב מהראד"ב ז"ל בסימן ע"ב שעשו מעשה ע"פ מהריב"ל ז"ל כמה פעמים בשאלוניקי יע"א כיעו"ש וכ"ש שאפי' החתימה הזאת היתה באונס דודאי ופשוט דמגן שויא כמו שביארנו לעיל. וראה גם ראה כמה נכונים דברי הרשב"א ז"ל בח"ד סי' ק"ח (והו"ד בקיצור בב"י יו"ד סי' רכ"ח) וז"ל כיון שראינו שנאנס האונס מבטל הנדר ועוקרו מעיקרו וכו' ולא עוד אלא אפיל לא הכרנו באונסו כלל אלא שאומר עכשיו שהיה אנוס באותה שעה אונס גמור נאמן ומתירין לו ולא שצריך להתר חכם מן הדין שהנדר שהודר מחמת אונס גמור מותר ואין צריך שאלה לחכם ואין צריך להכיר באונסו וכו' ואם הוא אינו מורה מה שכתבו העדים שהם ידעו והכירו שמרצון נדר דברים בטלים כתבו שאע"פ שהם בני נביאים אינם נביאים. ושמים לרום וארץ לעומק ולבני אדם אין חקר ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו ואין אדם מכיר בו אלא השמים והוא נאמן ע"ע יותר ממאה עדים לכ"ע בכל כיוצא בזה עכל"ה. הא למדת דאפי' איכא עדים בשטר וכתוב בו שהם ידעו שנשבע ברצון. דאפי' הכי אם הוא מכחיש ואומר שאנוס הוה דנאמן כי אין אדם יודע מה שבלב חברו. ועוד האריך לחזק דבריו בסי' ק"ט כיעו"ש באורך דברים המצודקים. כל שהיה באונס אפי' היה כתוב בו שנשבע ע"ד רבים וכיוצא הכל הוא ללא יועיל כמתבאר בתשובת הרשב"א שם ובס' אבקת רוכל למרן ז"ל בסי' קצ"ב וכ"כ הרשב"ץ בשם הרשב"א הו"ד בב"י סי' רכ"ח והרמב"ן בתשובה סי' רע"ג

ומדברי הרשב"א ז"ל אלו שבסי' ק"ח וק"ט שכתב שהאונס מבטל הנדר ועוקרו מעיקרו ואפי' היה עד"ר ל"מ דכל נדר שלא חל לא יוסיף בו איסור אם נעשה עד"ר וכו' משמע דהיכא שיש אונס מבורר אינו צריך לומר בלבו היום. ואע"ג דבנדרים משמע שאפי' היכא דאיכא אונס צריך שיאמר בלבו היום. כבר כתב בהג"מי שבסו"ס הפלאה בשם הר"מ דשאני התם שההרג והמוכס אין מייסרין ומכין את האדם אלא רוצה לחטוף הפירות מידו אבל היכא דאיכא יסורין והכאות שאין להם קצבה בטל הנדר והשבועה לגמרי ואע"פ שקבלו עליהם ע"ד המב"ה וע"ד הקהל חלילה שתהא דעת המקום מסכמת זולתי לטובה ואף ע"פ שתלו בדעת א אחרים כיון דאנוסים היו בטלו דעתם ע"כ והובאה תשובה זו במרדכי פרק הנזקין ופ"ג דשבועות כמ"ש מרן ב"י ביו"ד סי' רל"ב ועיין בתשובת התשב"ץ שהביא הב"י שם ובסימן רכ"ח שאם אנסוהו לישבע לבטל את המצוה אינו צריך לכוין בלבו ולומר היום לפי שלא חלה כלל השבועה ע"כ והוא מכוון למ"ש הרשב"א שהאונס עוקר את השבועה לגמרי וא"כ אין צריך שיאמר בלבו היום אלא לכתחילה. וראיתי להרב ב"ד ז"ל בח"מ סי' קי"ג שכתב שלא פסק הרשב"ץ כן אלא מפני שהיה נשבע לבטל את המצוה ואפי' קבל בלבו אינו כלום משא"כ כשהשבועה היא ע"ד הרשות דאע"פ שהיה אנוס לבטא בשפתים לא היה אנוס לקבל בלב יעוש"ב וגם כי דבריו מצודקים. מ"מ דברי ההגה"מי שהביא שם הב"י וגם טעמו של הרשב"ץ שכ' שה"ט שאינו צריך לומר בלבו היום מפני שלא חלה השבועה. משמע דהיכא דאיכא אונס ברור ואח"כ בא ואמר אנוס הייתי דנאמן כיון שהשבועה לא חלה מעיקרא מפני אונסו ונהי שלא היה אנוס לבטל בלבו. אבל אפשר שהוא לא ידע שצריך לבטל. וכיון שהוא אומר שבאותה שעה לא קבל השבועה אלא מחמת האונס הוא נאמן ע"ע יותר ממאה עדים. ועיין בס' מגן גבורים סי' מ"ט באורך ולא עת האסף כח

ואולם ראיתי למהרשד"ם ז"ל בחיו"ד סי' ע"ז שכ' ואפילו כשאונסין אותו שלא כדין צריך שיחשוב בלבו היום או תנאי אחר וכמ"ש הר"ם והטור ובנ"ד וכו' וגם מרן באבקת רוכל סימן קצ"ב שסתר כל דבריו מ"מ לא חלק עליו בפירוש בדבר זה. והרב ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב בסימן ק"ח דמ"ש מהר"ם שאינו צריך שיאמר מר בלבו היום היינו דוקא היכא דאיכא הכאות בפועל. ואף שבסי' ק"א כתב שנראה דאונס דגיזום חשיב יותר ממעשה עצמו. מ"מ כתב שהוא חוכך בזה בלתי ראיה ברורה. ועיין לו עוד בא"הע סימן קפ"ג שהביא תשובת מהר"ם הנז' והביא ג"כ דברי מהרד"ך ז"ל שכתב וז"ל אפי' תימה שבכל ענין צריך לחשוב היום איכא למימר דאשה זו אנוסה היתה דלא ידעה שיש חילוק בין תאמר בלבה היום בין לא תאמר אלא סברה שהכל אחד ע"כ ועי"ש שהביא ראיה ברורה לזה וששתי כעל כל הון שזכיתי לדעת עליון וכמש"ל וגם מהרשד"ם ז"ל שם כתב ואע"פ שיש להשיב ע"ד מ"מ כדאי הוא לסמוך עליו ולעשות סניף לס' מהר"ם וכו' עי"ש ועיין בתשו' מהרד"ך ז"ל בחדר י"ג סי' י"ז באורך ובתשובת מהרש"ך ח"א סימן קכ"ג ובמ"ש ע"ד הרב משפט צדק ז"ל בח"ב סי' ס"ז ואין הפנאי מסכים להאריך וגם כי אינו ענין לנ"ד

ובהיותי בזה ראיתי להר' מחנ"א ז"ל בה' נדרים סי' ה' שהוכיח מדברי הרמב"ם בפ"ב מה"ש וכתב למדנו מדבריו דהיכא ששנים אומרים נדרת והוא אומר לא נדרתי דנאמן במגו דא"כ אמר לא היה פי ולבי שוין ע"כ. ולכאורה קשה דהוי מגו במקום