שו"ת תעלומות לב חלק א קט

סימן ל"ד מע"הק צפת תוב"א בשנת התרכ"ח ליצירה

שאלה רב ומו"ץ שקמו עליו אנשי העיר לסלקו מרבנותו. והם אומרים שאינם מרוצים בו יען שלא התנהג עמהם כשורה וכנימוס. וגם כי הם מעיקרא לקחוהו לזמן. וכבר נשלם הזמן ובא הקץ לרבנותו. ורוצים שילך אל ארצו ושער מקומו ממקום שבא. והרב טוען שמה שלקחוהו לזמן היה להנאתו ולתועלתו שאם ירצה הוא להסתלק שלא יוכלו לעכב בידו. אבל הם אינם יכולים לסלקו דמעלנא אית ליה זה חומר בקדש. ומפקנא לית ליה. וכאשר ראה איזה אנשים מכת מנגדיו שהרב אינו רוצה להסתלק מטוב רצונו. קמו עליו איזה בנ"א שאינם מהוגנים ויבאו לביתו ואיש מקלו בידו ובבי"זה שלחו פיהם ולשונם לחרף מערכות הרב הי"ו. ומאוים וחפצם שיתן הרב שטר בש"ח שילך מהעיר במשך חדש ימים וגם יתן קאמביאל של מאה ליראס על שם איש זר שאם לא ילך מהעיר במשך הזמן הנ"ל שיתחייב לשלם הסך ההוא. וכן באו איזה מחכמי אחינו האשכנזים הי"ו אל הרב יצ"ו לבקש מלפניו שיחתום בשטר הנז' להשקיט המריבה יען הגזימו הכת המנגדת לעשות מעשים אשר לא יעשו ואיכא למיחש דגזמי ועבדי. וכשמוע הרב את דבריהם אמר להם עיניכם הרואות כי אני מוכרח לחתום מצד האונס ולהשקיט המהומה והמבוכה. אבל איני נשבע ולא מקבל כל הכתוב כלל. ובכן חתם לפניכם השטר הנז' וגם חתם בקאמביאל של מאה ליראס ונתנה ביד שליש באומרו שאם לא ילך בזמן הנזכר לעיל שימסור הקאמביאל ביד הכת המנגדת. ואחר עבור הזמן רוצים מנגדיו שיסתלק מרבנותו וילך מהעיר מכח הש"ח הכתובה בשטר הנזכר וגם תובעים מהשליש שימסור בידם השטר חוב הנז'. והרב טוען שהוא לא נשבע מעולם כאשר יעידו השלוחים שחתם בפניהם וגילה דעתו שאינו נשבע. וגם על הקאמביאל טוען שהוא אסמכתא גמורה שהוא לא אמר להשליש שיזכה בעדם מעכשיו. וע"ז רבו ביניהם המהומות והמבוכות ושוא'לים הלכו דבר ה' מירושלם ותורה מציון מכ"י תוב"א. על הכל יורנו מ"ור ויבא שכמ"ה

תשובה הנה שאלה זאת עמדה ונש'את קדם רבינו שבגולה מרן הגאון ראשון לציון אבי מל'ך ח"ד בדרא יצ"ו ויען חליש לביה טובא והמלך דוד זקן מאד ועול הצבור המוטל עליו מן בקר עד ערב. דין גרמ'א כי אותי צוה לעמוד על הפרק ולברר וללבן פרטי דין זה ואני פי מלך אשמור וזאת חובתי ואעשנה בעה"ית

ואען ואומר שאלה זאת יפרד והיה לשלשה סעיפים. א' אם נאמן הרב יצ"ו לומר חול"ן. ב' הטענה שטוענים מנגדיו שלקחוהו לזמן ובהגמר הזמן נמחל שעבודו. אי הויא טענה אלימתא. ג' לענין הקאמביאל שביד שליש אם חייב לשלם הסך ההוא בעבור הזמן המוגבל. או יפטר בטענת אסמכתא ככתוב בשאלה: והנני בא להשיב על הסעיף הראשון

והנה הטענה שטען הרב הי"ו שחתם בשטר אבל לא נשבע בפועל וכמו שיעידו השלוחים שבאו אליו וחתם בפניהם נראה ודאי דנאמן. דהא אפילו טען נשבעתי אלא שאנוס הייתי הוה נאמן דהא משנה שלמה שנינו נודרין לחרמין ולהרגין ולחומסין שהם של תרומה ואומר בלבו היום ואמרי' התם בפ"ג דנדרים דלגבי אונסים דברים שבלב הוו דברים. ובת"ח אפילו שלא במקום אונס שרי כיון דליכא חשש שינהוג ק"ר בנדרים כמ"ש התוס' בפרק שבועות שתים (ועמ"ש הרא"ם בח"א סי' ע"ב והלחם רב בסימן רכ"ד). וכ"ש בנ"ד שטוען שלא נשבע מעולם דודאי שהוא נאמן מן במגו דאי בעי הוה אמר נשבעתי כדרך שנשבעין להרגין וכו' וכמ"ש הרא"ם ז"ל בח"א סי' ע"ב דכגון דא הוא נאמן במגו כיעוש"ב. ואף שראיתי להרב ב"ד ז"ל בח"ב חלק ח"מ סי' קי"ג שכתב על דברי הרא"ם הללו שמצא כתוב בגליון וז"ל תמיה לי דהו"ל מגו במקום עדים דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי הודה שנשבע ואיך נאמינהו שלא נשבע במגו וכו' ע"כ. ונ"ל שאין כאן תימה שהרב ז"ל כבר נרגש ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה שכתב ידו הוי כהודאת פיו וכו' וכתב לחלק דשאני נדון דידיה ששמעון בעל השטר הוי כמודה לו שלא נשבע וכו' וא"כ אין בחתימתו ממש דלמאי ניחוש לה וכו' ועוד פי' הדברים דכיון שרוב שטרי העיר אינם עושים השבועה בפועל וא"כ אפי' היה כשאר שטרות דעלמא היה יכול לומר חתמתי ולא קיימתי וכו' כיעו"ש באורך והמעיין היטב שם בעיניו יראה שניצול הרא"ם ז"ל מהשגה זאת. ובכן בנ"ד ודאי שיש לו מגו טוב כיון שבעלי הדבר לא היו שם בעת החתימה ולא יוכלו להכחישו שנשבע בפועל. והשלוחים הנמצאים שם יעידון יגידון שלא זאת שלא נשבע בפועל אלא שגילה דעתו שאפי' החתימה אינו חותם אלא על הצד האונס. וחתימתו על שטר שכתוב ודאי דלא מהני ולא מידי אפי' לא היה שם אונס. דלבטא בשפתים כתיב דמשמע דבביטוי שפתים תלייה רחמנא דאי איכא ביטוי אין ואי לא לא הוי שבועה וכמ"ש הרא"ם בתשו' הנז' (ועיין בס' זרע אמת ח"ב סי' ק"ב באורך ואכמ"ל בזה)

ועוד ביאר הרב ז"ל שאם נותן אמתלא לדבריו שנאמן אף אם חתימתו הוי כהודאת פיו והו"ל כאומר נשבעתי וחזר ואמר לא נשבעתי שאם נתן אמתלא לדבריו שנאמן. וא"כ בנ"ד נמי יש לו אמתלא גדולה אמתני ותקיפא שאם לא היה חותם באותם השטרות והיו חושבים מנגדיו שבכח זה השטר היה מחוייב ללכת מהעיר. היה כמעט ס"ן כידוע וכבוד אלהים הסתר דבר. ועוד איכא נמי אומדנא רבתי שלא חתם הרב אלא להשקיט המריבה והמבוכה ועתה אדרבה שלהבת השנאה עולה מאליה בין היחידים כמבואר בז"ע של רבני האשכנזים הע"י והא ודאי דהוא אומדנא רבתי לפוטרו אפי' אם נשבע באמת ולא היה גילוי דעתו כ"ש שלא נשבע בפועל ואדרבה גילה דעתו בפירוש כנז"ל. וכמו שביאר היטב הרב לחם רב ז"ל בסי' רכ"ד באורך עי"ש. ועוד נראה ברור שזה השטר לא נעשה אלא לרמות הכת המנגדת למען ישבתו מריב ומדון. וכבר כתב הרא"ם שם שאפי' הבעל דין מכחישו ואומר שנשבע בפועל אין בכך כלום כיון שזה השטר נעשה לרמות וכו' אינו כשאר שטרות דעלמא עד שנחשוב חתימתו כהודאת פיו עי"ש (ומכאן נמי הוכחה להשיב את השגת הב"ד עליו וכמובן). וגם הרב מו"הד ז"ל בספר ב"ד סי' קי"ג מודה דהיכא דהוי