שו"ת תעלומות לב חלק א קז

זירא וכו' אנא לא חזינא לא דמות ולא מחזה מכמה טעמי. חדא דאפשר לומר דרבא לא נזכר שהוא שחטו אבל מסתפק היה בדבר שמא הוא שחטו או אחרים שחטוהו ועכ"פ בעא רחמי עליו להחיותו. ומאמר קם רבא שחטיה תלמודא קאמר ליה שבעלי התלמוד ידעו ברו"הק שהכי היה מעשה שרבא בעצמו שחטו. או אפש"ל שהיו שניהם יחידים בבית וסגרו הדלת מבפנים וכשקם רבא בבקר ומצאו נעול שזה מוכיח בדבר שרבא הרגו כיון שלא היה אחר עמהם בבית. ודומה לזה כתב הרב מטה יהודה במעשה שנכנס לבית וסגר מבפנים וביום היה הדלת סגור ושברו הדלת ונכנסו ומצאוהו תלוי וחנוק וכתב דיש לו דין מע"ל אע"פ שלא ראינו אותו שחנק את עצמו מ"מ הדבר מוכיח וניכר שכן היה עי"ש

(ט' לא ידעתי איך באוקמתות על דרך האפשר דחה דמות ראייתי. כי הא ודאי שאם לא היה מקום לדחות היא היתה ראייה עצומה. ולא כתבתי שהיא כדמות ראיה אלא מפני שידעתי שיש לדחות שהיו שם בנ"א והם הזכירוהו. הגם שהוא רחוק לומר שהיו שם בנ"א והניחוהו לעשות כן. מ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כי שערי דחיות וסתירות לא ננעלו. ע"כ כתבתי שהוא כדמות ראייה. ומני"ר שיח"לא החליט דלא חזא לא דמות ולא מחזה מבלי דחייה מספקת. כי מ"ש שרבא לא נזכר אלא שהיה מסתפק ועכ"פ בעי רחמי עליה ואחייה. נראה לע"ד שזה אי אפשר לאומרו. כי לדעתו אם לא היה מתברר לרבא שהוא בודאי השוחט ובשלו הצער הגדול להמית צדיק כר"ז. מפני הספק לא היה מסתכן בנפשו לבקש מהקב"ה לשנות סדרי הטבע ולהחיות המת. כי ידוע שענין גדול כזה לבקש מהקב"ה השתנות מעשה הטבע ובפרט תחיית המתים שהמפתח לא נמסרה ביד שליח הוא דבר מסוכן מאד ובנפשו דבר. וכאשר מצינו בש"ס על פחות מזה באותו שהוציא פירות מהתאנה כדי שיאכלו פועלי אביו ויגער בו אביו ויאמר לו אתה הטרחת את בוראך וכו'. וכן אמרו בש"ר הובא בספר מעיל צדקה סי' אלף רל"ד וז"ל ולע"א שכל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ואמו את מוצא בעת שנלקח אליהו מאלישע וזכה ליטול פ"ב הי"ל לילך אצל א"וא להחיותם כמו שהחיה בן אכסניא שלו וכן אליהו הי"ל להחיות אבותיו כמו בן הצרפית אלא שמסר נפשו על אכסניא שלו ע"כ וכך הסברא נותנת כי אם היה הדבר כ"כ בנקל מבלי סכנה הוו עבדי טובא הכי

ונ"ל ראיה לזה מש"ס דילן ממ"ש בפרק לא יחפור דכ"ב ברב אדא ב"א שהיו משתבחים הנהו רבנן זה אומר אנא ענישתיה וכו' וזה אומר אנא ענישתיה. ולכאורה קשה מה הוא השבח הזה. והא אמרינן בפרק השואל כל מי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב. והתוס' שם כתבו ליישב לזה שאדרבה כל אחר היה מתאונן על שנענש על ידו עי"ש. (ומ"ש הרשב"ץ בח"א סי' ל"ג וז"ל ותשמחהו דכונתו על הרי"בש ז"ל) כי נידוייו עשה רושם במתת בן האשה ע"כ אפשר שהיה קידוש ש"ש בדבר וראוי לשמוח על כבוד התורה וכבוד שמים כמ"ש בעניותי בהגהותי לס"ה ישרי לב חיו"ד אות ע' ס"ד ע"ש). ולפום ריהטא קשה על מה ועל מה היו מצטערים ומתאוננים אותם החכמים במתת ר"א ב"א. ולא היו יכולים להחיותו כאשר עשה ר"י לרב כהנא שהחיה אותו כדאיתא בב"ק דקי"ז. ואינהו דהוו רבים הא ודאי שזכותא דרבים עדיף טפי. ואולם ע"פ האמור הנה נכון דכיון שלא היה ברור מי היה המעניש וכל אחד היה מסתפק שמא הוא ענשו. לא היה שום אחד שהיה נותן נפשו עליו בספק שמא הוא ענשו. ועיין בתשו' הל"קט ח"א סי' ק"ס. ומ"ש עוד דשמא היו יחידים והשער סגרו והביא ראיה ממ"ש המטה יהודה וכו'. גם זה אינה דחייה שעכ"פ הי"ל לרבה לחוש שמא מתוך השכרות שחט את עצמו ר"ז וידו לא היתה במעל. ולפי זה ראייתו ממ"ש המט"י הויא ראייה לסתור כמובן. וכל זה לא היה כדאי להאריך בו כי גם אנכי לא הבאתי ראייה זאת בבירור לסתור דברי מהריט"ץ ז"ל כי לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה אחר שכבר הורה זק'ן. ועתה ראיתי שכתוב כן בתשובת מהר"י מבירונא ז"ל בסי' רס"ד ועיין בתשב"ץ ח"א סימן כ"ג. ובכל זאת נ"ל דבנ"ד יודו מהריט"ץ ודעמיה שאין ראיה ממה שזכר אחרי כן שלא הגיע לשכרותו של לוט. וכמו שביארתי בסי' הקודם. (ועיין בסי' שאח"ז)

עוד כתב הרב יצ"ו דיש לצדד דאפשר אם לא הגיע לשכרותו של לוט דאפשר דלא דיינינן ליה כדין מע"ל אלא כדין מ"ע שלא לדעת דמפורש שם במסכת שמחות דאין מונעין ממנו כל דבר ודומיא דקטן דאף על פי שיש לו דעת כיון שאינו דעת שלם מקרי שלא לדעת וכ' שכן מצא בס' מעשה אברהם חיו"ד סימן ס' שהעלה שאין לו דין מע"ל. אלא ששוב חזר בו ממה שראה בתשובת הב"ח סי' ס"ב ותמה עליו הרב הפוסק נר"ו שהמעיין בתשובת הב"ח ימצא שאין שום סברא בזה כמבואר בדבריו באורך. ואני אומר יפה השיב ה"ה יצ"ו במה שהשיג על הרב מעשה אברהם כי בודאי אין בתשובת הב"ח סתירה לזה כמו שיראה המעיין. אמנם בגוף הענין לא מצאתי מקום לחלק מה בין עונש המע"ל לעונש העובר עברה שחייב עליה מיתה וכי היכי דלענין מיתה כל שלא הגיע לשכרותו של לוט כאדם שלם בדעתו חשבינן ליה וממיתין אותו על העברה שעשה ולא כמסתפקים בו אם היה שלם בדעתו או לא. ואילו היה לנו ספק בזה בודאי לא הוה קטלינן ליה דוהצילו העדה אמר רחמנא. אלא ודאי כאדם שלם בדעתו חשוב הוא זה שלא הגיע לשכרותו של לוט. א"כ ה"ה מע"ל מתוך שכרותו כל שלא הגיע לשכרותו של לוט כאדם שלם בדעתו חשבינן ליה ויש לו כל דין מע"ל

אמנם נלע"ד דיש לצדד בנ"ד בגוונא אחרינא דאיברא דמשזוכר מה שעשה בשכרותו נקרא לא הגיע לשכרותו של לוט. מיהו זהו דוקא כשפג יינו מעליו והרי הוא ככל הבריאים. אבל זה שאירע לו זה המאורע בתוך שכרותו. ועתה כשפג יינו מעליו הרי הס"המ נוקב ויורד לתוך מעיו רח"ל וקרוב הוא למיתה כמו שכן היה באמת שמת בו ביום אימור זה שהוא אומר שהוא בעצמו לקח הס"המ ושתה מרצונו אינו אמת ולא כך היה המעשה אלא אחרים השקוהו בע"כ. אבל הוא מחמת החולי מתדמה לו כך. מ"מ לא מצאתי להפוסקים האחרונים שאמרו כן בנדונות כיוצא בזה. ואיך שיהיה מה שנראה לע"ד פשר דבר הוא זה שישאלו את פי אנשים המכירים ורגילים בו בזמנים שהיה משתכר אם ברוב הפעמים היה מגיע לשכרותו ש"ל תלינן שגם בזה הפעם הגיע לשכרותו ש"ל