שו"ת תעלומות לב חלק א קו

משום כבוד משפחה אתמהה. ועוד מי זה ערב אל לבו להעריך את משפחת ישראל ולומר זו נכבדת וזו אינה נכבדת והלא כולם בני אי"ו הם וא"כ כל משפחה שיארע בה ח"ו מאורע כזה יאמרו שהוא בזיון להם ונמצא זה הדין מתבטל לגמרי וראייתו מההיא דסנהדרין אין בה אפי' ריח ראיה דאיברא משם מוכח דכבוד יש' עדיף מכפרת המלך. מ"מ אותה הכפרה על ידי אותו העונש לא נתבאר בתורה ולא ברירא לן שעל ידי אותו הבזיון יהיה לו בודאי אותה הכפרה. אלא שחזקיהו חשב אולי עי"ז בסיוע כפרת המיתה והקבורה יהיה לו איזה כפרה. ומש"ה הוצרך להסכים בזה רצונם של ישראל שימחלו על כבודם. אבל המע"ל כי מן הדין הגמור צריך לעשות בו כל ההרחקות הנז"ל אין לנו להחניף משום כבודו ש"מ. ועוד מלך שאני כי בזיונו וכבודו נוגע לכלל ישראל. משא"כ במשפחה או שבט שאין כבודו לכל ישראל. וההיא דמהרמ"מ שפסקו רמ"א סי' קל"ט שהביא התם אינו אלא מנהגא בעלמא כמבואר בד"מ שם. באופן שאיני רואה לסמוך על דברי חת"ס אלו. כ"ש שהוא ביאר שהעיקר כהרמב"ן. ואנו אין לנו אלא דברי בן עמרם פסק הרמב"ם ומרן בש"ע. ואל יעלה בדעתך לסייע להרב חת"ס מההיא דפ' מי שמתו דמשום כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בשוא"ת ודרבנן אף בקו"ע ולדעת קצת רבוותא אף דאורייתא דוחה עיין למו"הר ז"א בחיו"ד סי' י"ז דליתא חדא דכבוד הבריות אמרו שהוא דבר השוה לכל הבריות לא כבוד משפחה. ואפי' בכבוד הבריות עיין להגאון בח"וי סי' צ"ה מה שמחלק בנושאים של הבזיון כי אין דומה הולך ערום בשוק שהוא ודאי בזיון להולך מבית לבית ועוד חילק בין אם גרם קצת ע"י מעשיו להיכא שבא לו באונס דמאי הו"ל למעבד. ובסוף התשובה כתב שלבו קוהא להתיר בכ"הב אף בדרבנן זולת אותם שנזכרו בתלמוד. סו"ד אין מכאן שום ראיה להרב ז"ל

(ו' האף אמנם שהייתי יכול להציל את הר' חת"ס מתלונות הרב המשיג נר"ו ועיין להרב המפורסם ז"ל בס' כרך של רומי סי' י"ד דנ"ב ע"ב מ"ש בזה. ולא אטריח עצמי כעת כי לא נפק"מ מירי לנ"ד. כי גם אני בעניותי לא כתבתי לסמוך על החילוק המחודש הזה של כבוד משפחה במע"ל גמור. אלא היכא שיש בו סניפים אחרים להתיר כנ"ד כי גם זה ודאי סניף מהא הוי להקל וכמ"ש בפסק הראשון ע"ע)

סו"ד בכל הד' סניפים אשר עליהם נשען הרב הפוסק יצ"ו להקל בנ"ד אני איני רואה מקום להקל ויפה הורו המורים להחמיר עליו בכל החומרות ושלא לומר עליו קדיש וכן מבואר בדברי מהריק"ש ז"ל ע"ש. ועל מ"ש מהריק"ש שם שי"א שאם ירצו האבלים להתאבל רשאים כבר הושג מהרב מר"ד שם והדין עמו ואף מהריק"ש לא אמר אלא לאבלים. אבל להב"ד לא עלה על דעתו להורות הפך הדין ואפי' זה כתב בשם י"א לא כדעת מרן ומור"ם ז"ל וכל זה פשוט לע"ד

(ז' פלא בעיני כמה רב גובריה לחלוק על גדולים וטובים אשר קטנם עבה ממתנינו. ולענין אמירת קדיש הוא נשען על מ"ש מהריק"ש ז"ל בהגהותיו. ושום אחד מגדולי הראשונים לא דבר בזה. ורבני האחרונים הסכימו שראוי לומר קדיש ושמהר"יקש זל לא אמר אלא על קדיש לחדתא עלמא וכמו שביארתי לעיל באות ה'. ובפרט כעין נ"ד שלא היה בו התראה וגם כי עשה תשובה והתודה. שבכגו"ד עביד עובדא הרב הגדול מהרי"ם בעל שרשי הים ז"ל וכן הסכים הרב פני מבין ז"ל והרב צפ"ב והרב בנו בעל פתח הדביר והגאון החסיד בס' חיים ביד והרב באר המים. והרב ר"ד אלקאים משם רבני המערב והרב בעל כרך של רומי והגאון בעל חתם סופר זכר כולם לברכה הרי אלין אריוותא כל בי עשרה זלה"ה שמסכימים בכעין נ"ד שראוי להתאבל עליו ולעשות לו ככל בני ישראל הכשרים ובפרט לפי מה שביארתי שהיה שכור ושיש להקל גם מטעם זה ונבאר עוד מזה להלן. ואחר כל הכבוד הזה לא ידעתי איך עצר כח הרב המשיב נר"ו כי יפה הורו. המורים. ואין ספק אצלי כי הוראה זאת בטעות היתה וכמש"ל)

פש גבן לבאר הסניף האחרון שהיה שכור וצריך לדעת אם השכור יש לו דין מע"ל. הנה גם ע"ז פקח עיניו ידידנו הרב הפוסק יצ"ו ואייתי בידיה סוגיא דעירובין דס"ה ע"א ברייתא מפורשת דהשכור אם לא הגיע לשכרותו של לוט מקחו מקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו וכל המגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם ופסקו הטור בח"מ סי' רל"ה ומהריט"ץ בסי' רי"א הוסיף לומר דכל שזוכר אחרי כן מה שעושה בשכרותו ל"מ הגיע לשכרותו של לוט. והרב יצ"ו תמה על מהריט"ץ מסוגיא דהוריות ד"י שאמרו נקוד על וי"ו של בקומה לומר שבקומה ידע ולשם עברה נתכוון אלמא מכאן מוכח שלוט ידע ונזכר ביום מה שעשה בשכרותו בלילה עכ"ד יצ"ו ולדעתי דברי מהריט"ץ נכונים משום דהקשו בעלי התוס' על התורה דכיון שנקוד על הוי"ו ר"ל שבקומה ידע א"כ לשתוק קרא ולא לכתוב ובקומה כלל ואנא ידענא דבשכבה דוקא הוא דלא ידע אבל בקומה ידע ובכל מקום כשיש נקודה היינו שעוקר אותה התיבה ולא שעוקר המלה לגמרי. והרב מהרש"י ז"ל תירץ דודאי לא שנזכר לגמרי מהמעשה שעשה אלא שהיה מדמה לו דמיון רחוק ומסתפק כמו מי שזוכר בהקיץ מקצת מהחלום שחלם ומסתפק בו אם היה כך או כך משום הכי איצטריך ובקומה לומר שבאמת לא ידע ונזכר המעשה. ואלו לא היה נקוד על וי"ו היינו אומרים שאפי' בדרך רמז ודמיון לא נזכר לזה באה הנקודה על וי"ו לומר שבדרך רמז ודמיון נזכר קצת ומסתפק היה בדבר ועכ"פ הי"ל להזהר מיין בלילה השניה. ובזה סלקי שפיר דברי מהריט"ץ שכיון שנזכר ביום מכל הדברים שעשה בלילה כסדרן כמבואר שם בשאלה ודאי לא הגיע לשכרותו של לוט וזה ברור

(ח' הרואה יראה שאני לא תמהתי על מהר"יטץ ז"ל מההיא דהוריות. אלא שבתחילה רציתי לבאר שהרב ז"ל שהמציא חידוש זה שלא כתבוהו הפוסקים ז"ל סמך על פשט המעשה של לוט ושוב דחיתי זה וכתבתי שאין ראיה משם ולא תיובתא וקצרתי שם במובן. ועדיין אני אומר שלא מפני שזכר מה שעשה בשכרותו יש להוכיח שלא הגיע לשכרותו של לוט. אלא העיקר כמ"ש הרמב"ם והטור ז"ל דכל שעשה מעשה אשר האדם לא יעשנו בהיותו בשלמות דעתו זה נקרא הגיע לשכרותו של לוט. כיון שהוא עושה ואינו יודע מה עושה. ועיין בתשו' מהרא"ם ז"ל ח"א סימן ע"א ובתשובות הב"ח הישנות סי' ס"ב ומהר"ם גאלאנטי ז"ל בסי' מ"ח והוכפלה בסי' ק"ז)

ומ"ש עוד הרב הפוסק יצ"ו שיש כדמות ראיה הפך מהריט"ץ מההיא דקם רבא ושחטיה לרבי