שו"ת תעלומות לב חלק א קה

לתיאבון ובמיתין לא איבדו עצמם לדעת ולא הוו כעין הרוגי ב"ד שמתירין שיחייבוהו מיתה ואומר אעפ"כ וכמש"ל. ומומר להכעיס אין מתאבלים עליהם ודאי אבל אבשלום לא היה אלא לתיאבון וכ"כ בהדיא הרא"ש פרק אלו מגלחין סימן ק"ה וז"ל אבל אבשלום לא היה אלא לתיאבון וכו' חייב לקרוע דכתיב והנה המלך בוכה ואע"פ שעשה כמה עבירות וכו' לא עשה להכעיס וכו' עי"ש ובלי ספק נעלמו מעיני הגאון ז"ל דברי הרא"ש אלו. ובלי ספק הטעם דהגאון שמצא במגילת ספר לא יספיק כ"א לדעת הרמב"ן ולא לדעת הרמב"ם שהרי לדעתו אין הקרובים מתאבלים בין מת בעירו בין מת במקום אחר. ועוד להרמב"ם אין צורך טעם כי די הטעם הגדול שאינו עושה מ"ע גם מהריק"ש נתן טעם כדי שכל העם ישמעו וייראו ולא יעשו כמעשהו עי"ש

(ה' כל לגבי דידי אדרבה איני מוצא בדברי מני"ר הרב המשיב נר"ו טענה מספקת לדחות דברי הרב חת"ס ז"ל. כי הנה מה שתמה ר"ומ נר"ו מפסק מרן ורמ"א שפסקו שאין מתאבלים. לא ידעתי מה סמך הוא זה כי אין מתאבלים כתבו אבל אין מתפללים לא אמרו. וכן כתב בפירוש הרב באר המים ז"ל בחיו"ד סימן ד"ן דאין מתאבלים על מע"ל שמענו אבל אין מתפללים לא שמענו ומי לנו גדול מדוד מלך ישראל וכו' ומ"ש אין מתעסקים וכו' לא מפני שיצא מכלל ישראל ולא מפני שאין לו חלק לעו"הב חלילה לומר כן אלא כלומר שיש עונש ע"ז בעו"הב וכו' ומ"ש מהריק"ש דמע"ל אין אומרים עליו קדיש ה"ד קדיש לחדתא עלמא וכו' עיש"ב וכן נקט בפשוט הרב מו"הד ז"ל בס' חיים בי'ד סי' ק"י והרב המופלא ז"ל בס"ה פתח הדביר ח"ג לסי' רפ"ד לענין הפטרה ובהשמטות דשכ"ד ובפרט למ"ש הר' חת"ס כי מניעת האבלות הוא לכפרה א"כ היא הנותנת שמתפללים עליו וכמש"ל באות ד'. והגם שהרמב"ן כתב שהרמב"ם דן אותו כאינו עושה מ"ע. מ"מ קאמר הרב וכי מפני שלא עשה מ"ע לא נצילהו וכו' כי הדבר פשוט שכל שלא נתברר לנו שעשה להכעיס ודאי יש לו חלק לעו"הב (וכמ"ש הרב באר המים שם ובתשו' בשמים ראש סי' שמ"ה ובס' יד המלך ריש הלכות אבל) ובכן שפיר מייתי ראיה מאבשלום ואלישע אחר דבודאי לא היו עושים מ"ע בחייהם ובמותם התפללו עליהם. ועפ"ז לא ידענא מאי קאמר הרב נר"ו שנעלם ממנו דברי הרא"ש ז"ל (וכן תמה עליו הרב שארי ז"ל בס' כש"ר סי' י"ד). והרי הרב לא כתב שאבשלום ואלישע הוו עבדי להכעיס כי היכי דנקשה עליה. ומ"ש דלא הוו עברי מ"ע זה לא יכחישנו הרא"ש ז"ל. וכיון דהמע"ל שלא נתברר שהיה להכעיס אין אנו דנים אותו אלא כאינו עושה מ"ע ולא כמומר להכעיס א"כ שפיר מייתי ראיה שראוי להתפלל עליהם. וראייתו מאלישע אחר שהיה יודע את רבו ומכוין למרוד בו. היא ראיה אלימתא שאין עליה תשובה

ומה שהביא הרב המורה יצ"ו ממ"ש בריש מכות וכתב שהן הן דברי רש"י בסנהדרין שהביא החת"ס. הן אמת דהיא גופא קשה על החת"ס שהביא דברי רש"י בסנהדרין בריש דבריו ואפי"ה פסק שראוי לומר עליו קדיש. אלא דאחר ההתבוננות נראה פשוט שיש לחלק טובא. דהתם קוב"ה קאמר לא יספדו ולא יקברו כי הוא יודע תעלומות בנ"א וסתרי בני איש וגלוי וידוע לפניו ית' שאפי' לפתח קברם אינם חוזרים וע"כ לא ניח"ל דתהוי להו כפרה. משא"כ במע"ל מי עלה שמים וירד ויגיד לנו דהקב"ה לא ניח"ל בכפרתם. ומי יודע אם אותו המע"ל איבד עצמו לאיזה סיבה הגלויה לפניו יתברך. ואולי כי בד"ש פטור ומותר הוא כשאול מלך ישראל ע"ה כי מי שקל בפלס משפטי ה'. ועכ"פ אנן עבדינן ליה כל השנוי במשנה מט' וכל העם ישמעו וייראו כמ"ש מהריק"ש או טעם אחר. אבל איך נמנע ממנו אמירת קדיש ותפלה וה' לא צוה. וכן נמי ההיא דמס' מכות בהורג במזיד דקבעי תלמודא למימר דלא ליגלי כי היכי דלא תהוי ליה כפרה. היינו דאנן לה עבדינן ליה מלתא שיתכפר והוא עדיין בחיים. כי אם הוא חפץ בכפרה יעשה הוא בעצמו התשובה הראויה בעוד לאל ידו לעשות. אבל אחר מותו מי זה אמר ותהי שלא נבקש עליו רחמים. ואלהינו מרחם אם כשר בעיניו לקבל תפלת החיים לכפר על נפש המת וריחם ברוב חסדיו הנה מ"ט. ואם לפניו גלוי שאין ראוי זה לכפרה גם כי יזעק וישוע שתם תפלתו ומי יאמר לו מה תעשה. זה נ"ל ברור

גם דברי הגאון חת"ס ז"ל אשר לעיל מזה שם שעשה סניגרון לדברי הרמב"ן ואח"ז כתב והנה להלכה ולמעשה מי ירים ראש נגד הוראת הרב"י בש"ע שסתם כהרמב"ם ובשגם הלכה כדברי המקל באבל. מ"מ אומר אני היכא דאיכא כבוד משפחה נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולקלון שא' מהם קלקל מעשיו ואם יתיר להם המורה להתאבל יאמרו הבריות שנתברר שלא הי"ל דין מע"ל. אזי יכול המורה להורות לכתחילה להתאבל בל אפי' אם באמת הי"ל כל דין מע"ל. וראיה מסנהדרין דמ"ז נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו מלך יהודה שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים ואי יקרא דחיי הוא מ"ט ומשני משום דתהוי ליה כפרה ופריך ומשום יקרא דאבוה משהו ליה ליקרא דישראל ומשני ישראל גופייהו ניח"ל דמחלי יקרא לגביה עי"ש. הא קמן דאי לאו משום יקרא דידיה לא היה ראוי למשבק יקרא דחיי משום רשעותו של אחז. והכא דלית ליה כפרה על ידי מניעת האבל כמש"ל משום שהוא רשע מת ברשעו ועודנו כרוך על עקב בשתו למה ימחלו בני משפחתו את כבודם. ועוד דעיקר כהרמב"ן וכו' ואע"ג דהלכה כדברי המיקל וכו' מ"מ לענין פגם משפחה אין הלכה כדברי המקל בכבוד בני אי"ו ועיין ש"ות מהר"ם מפאדווה פ' רמ"א בא"ח סי' קל"ט ס"ג עכ"ד

ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפי קדוש ואיך החליט להקל בדין ערוך ומפורש בברייתא דמס' שמחות ומוסכם מכל הפוסקים בחילוקים דקים כאלו. וידוע הדבר הנז' במש' נתקבל לכל ישראל ומי יעצור כח להקל אפי' בסניף קטן ממנו. והחי' של כבוד משפחה אשר המציא אחר המח"ר מכ"תר דחוי מעיקרא ובלי ס' נקרא שקרא כלפי שמיא שנאמר שמתאבלין עליו כדי שיאמרו הבריות שאין לו דין מע"ל לבל יגיע מזה פגם אל המשפחה. והנה לא מצינו שכסתה תורה על ישמעאל ועשו לומר עליהם שהיו כשרים משום כבודם של אי"ו אבותינו הקדושים. ועוד זמרי וצלפחד ועכן יוכיחו. היאמן כי יסופר שמי שעבר עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד והוא ממשפחה מיוחסת וגדולי ישראל או אפי' מלך ונשיא היו מחפים עליו. הלא מקרא מלא דבר הכתוב לא תהדר פני גדול ולא תחניפו את הארץ. וכך לי העובר עברה שיש בה מיתת ב"ד כהמע"ל שמתחייב בעונש שאין מתעסקין בו וכו' ואין מראין עליו שום אבלות כי זהו עונשו ואיך נקל בו