שו"ת תעלומות לב חלק א קד

הש"ס ואדרבא כך דייקי דברי הש"ס דקאמר מ"ע לדעת וגדול שלא לדעת כקטן דמי. ועיין להרשב"א ז"ל באלפיו סימן פ"ה ובס' עין זוכר מע' א' ובקונט' הזכרונות שבסו"ס ישראל אות א'. ועיין להרב החסיד שארינו ז"ל בס' גנזי חיים אות א' סג"ן שלא הניח פינה וזוית בזה ואכמ"ל

) ונבא אל הסעיף הב' והג' אי מהני תשובה ואי בעי עדות. ע"ז הביא לנו הרב הפוסק יצ"ו שהר' מירא דכיא שם מסתפק בזה וכתב שלא מצא הדבר ברור אך הרב צפ"ב שם האריך בזה והוכיח דל"מ תשובה. והר"הג כמהרח"ף ז"ל בס' הנד"מ חיים ביד סימן ק"י עשה כמו פשרה בזה עכת"ד. וכשאני לעצמי נראין דברי הרב צפ"ב בזה דודאי תשובה לא מהני בזה וכ"כ הרב מטה יאודה בסי' ש"מ והרב פחד יצחק מע' מ' אות מאבד. וס' חיים ביד אינו מצוי אצלי לראות מה דיבר בקדשו

(ג' גם בזה אני תמיה עליו שלא דקדק בתשובת הרב צפ"ב שם בדקע"ב ע"ב וג' שהעלה שדוקא דהתרו ביה ל"מ תשובה אבל אי לא התרו ביה אזיל ומודה שתשוב' מהניא ליה ומתאבלין עליו וכמעשה רב אשר עשה הרב הגדול בעל שרשי הים ז"ל ה"ד הרב בעל פני מבין ז"ל בדמ"ג והסכים לדעתו וכ"כ הרב באר המים ז"ל בחיו"ד סי' ד"ן ה"ד מרן החבי"ף ז"ל בס' חיים ביד סי' ק"י וגם הוא ז"ל הסכים לזה וצירף לזה סברת הצפ"ב וכן הסכים הרב המפורסם שארינו ז"ל בס' כרך של רומי סי' י"ד בראיות מספיקות ולזה נוטה עדות הרב ר"ד אלקאים שראה בימים קדמונים לרבני מאראכ"יש ז"ל באחד דנקיט טינא בלביה ואכל ס"המ ומת ועוד כמה בנ"א שאכלו ס"מ ועמדו עליהם בשורה ודרשו עליהם ונתאבלו קרוביו וינחמו אותם הרבנים משום יקרא דחיי ודשכבי את"ד הו"ד בס' הפש"ר סי' יו"ד ואחר כל הכבוד הזה מכל הני רבוותא אשר מאריות גברו דעבדו עובדא בפרסום רב ודאי דכוותייהו נקטינן

) אכן מה שהעתיק דבריו הרב הפוסק יצ"ו שכתב דעושים לו לימודים וקדיש והבראה וכ' הרב הפוסק יצ"ו שזו הכרעה אמיתית שאפילו לכל מע"ל עושים זה כמו שאבאר. הנה זה תלוי בס' הד' דאמירת קדיש ושם בסעיף הנז' הביא הרב הפוסק יצ"ו דברי הגאון המפורסם כמהרמ"ח ז"ל בס' חתם סופר חיו"ד סי' שכ"ו דנשאל על אמירת קדיש וכתב שלא מצא דבר זה מפורש אך מדברי רש"י בסנהדרין דמ"ד ע"כ שכ' דלא ניח"ל להקב"ה דתהוי ליה כפרה נראה דאין לומר קדיש לכפרת נפשו ושוב כתב וז"ל והנה הרמב"ם כתב אין קורעין עליו וכתב הרמב"ן בס' תו"הא ה"ד הרב"י דא"כ אתה דן אותו כאינו עושה מעשה עמו א"כ אמאי מברכים ברכת אבלים ועומדים בשורה לכן פסק דהקרובים קורעין והנה לא גילה לן הרמב"ם אם אינו נידון כאינו עושה מ"ע מפני מה אין מתעסקין עמו לקבורה ותכריכין וזה זמן ראיתי בס' אחד דבר הגון כי ודאי אין אדם מקוה שלא ימות וכשיפגעהו המקרה ההוא חובה ומצוה לגמול חסד עם הרש להלבישו ולקוברו אבל לאו כל כמיניה להטיל עצמו על החיים שבמקום הזה ובזמן הזה ועדיין לא הגיע זמנו וכו' והרי הוא עתה כעשיר המטיל עצמו על הצבור ואין מחוייבים להתעסק עמו ונכון הוא להרמב"ן וכו' ואחר הצעה זאת אומר מה שהורגלו דאין אומרים קדיש אחר המע"ל לא ידעתי טעם לדבר וכי מפני שלא עשה מעשה עמו לא נצילהו מרדת שחת ואם ירד לא נעלהו ומי לנו אינו עושה מעשה עמו כאבשלום ואביו ע"ה אמר ז"פ בני להעלותו מז' מדורי גיהנם ואלישע אחר לא עשה מ"ע ור"מ העלה עשן מקברו. וא"כ לפי טעם הרמב"ן היה ראוי לומר עליו קדיש. אך נ"ל שנשתרבב המנהג לט' הב' כי לא יניחוהו שאר האבלים וכו' לפי"ז אם מקבל יו"ד בתוך ביתו באופן שאין הפסד לאבלים אחרים יכול לומר קדיש עכ"ד והרב הפוסק יצ"ו סמך סמיכה בכל כחו על דברי הרב ז"ל אלו

וכשאני לעצמי איני רואה לסמוך על דברי הגאון הנ"ל ז"ל בזה. חדא דהוא לא כתב כן לדעת הרמב"ן דסובר דמתאבלים עליו וכבר כ' הרב"י דבהדיא כתב הרמב"ם שאין מתאבלים עליו וכ"פ בש"ע שם ס"א המע"ל אין מתעסקים עמו ואין מתאבלים עליו וכו' וגם הגאון רמ"א דעתו לפסוק כהרמב"ם מדלא הביא ס' הרמב"ן בהגהה לפחות בשם י"א כדרכו וכן בדין דכיון שהדבר שנוי במחלוקת מלבד דהלכה כדברי המיקל באבל עוד דאתי לידי ביטול ת"ת ותפילין כמ"ש הרב מר"ד שם. וא"כ לדעת הרמב"ם דכוותיה נקטינן ודאי המע"ל אין עושה מ"ע הוא ואין ראוי לומר עליו קדיש. ומכ"ש לאתריה דהרב הפוסק יצ"ו שקבלו הוראות מרן איך ניקום ונסמוך על טעמו של הגאון בדעת הרמב"ן ולא קי"ל כוותיה

(ד' אחרי המחי"ר לא צדק בזה. ומה שהאריך להוכיח דאנן קי"ל כהרמב"ם שאין מתאבלים עליו. הכל ללא צורך כי מי לא ידע בכל אלה וגם הגאון חת"ס ז"ל הסכים דמי ירים ראש נגד הסכמת הרב"י ז"ל. ומ"ש הרב ז"ל שראוי לומר עליו קדיש הוא דוקא לדעת הרמב"ם ז"ל וכן כתוב בפירוש שם בספר חתם סופר דלפי טעם הרמב"ם ראוי לומר קדיש וכן כתוב ג"כ בחא"הע סי' ס"ט. ולא כמו שהעתיק הרב המשיב נר"ו לטעם הרמב"ן דליתא ולמטוניה שכוונת הרב חת"ס הוא על הרמב"ן הי"ל לפרש מה הוא טעמו של הרמב"ן שיחייב לומר קדיש ובשלמא לטעם השני שכתב משום הפסד האבלים יש מקום לומר שהוא לדעת הרמב"ן ז"ל. אבל מה שפוסק שראוי לומר עליו קדיש לא אתי אלא לטעמו של הרמב"ם ז"ל לפי מה שביאר קודם לזה דהרמב"ם שסובר שאין מתאבלים עליו הוא כדי שיהיה זה הבזיון של העדר האבלות לכפר' והרמב"ן סובר שאין מבזין אותו כדי שלא יתכפר. וע"ז כתב הרב דלפי טעם הרמב"ם ז"ל שאין מתאבלים כדי שיתכפר ג"כ ראוי היה לומר עליו קדיש כדי שנעלהו מבאר שחת. אלא שנשתרבב מפני הפסד האבלים כיון שעדיין לא הגיע זמנו למות ובמקום שאין טעם זה ראוי לומר קדיש לטעם הר"מ במז"ל דקי"ל כוותיה

) ותו דאעיקרא דברי הרב חת"ס ז"ל תמוהים בעיני וכמה קלישי וחלישי דבריו אלו תחי' במה שתמה על המנהג שלא לומר קדיש. תימה על תמיהתו דאחר דמרן ומור"ם אשר ע"פ מתנהגים רוב העולם פסקו דאין מתאבלים כהרמב"ם א"כ הרי הוא אינו עושה מ"ע והוא עצמו הביא דברי רש"י בסנהדרין בריש דבריו דלא ניחא לן דתהוי ליה כפרה. ודברי רש"י הם ש"ס ארוך במכות ד"א ע"ב ודין הוא הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תהוי ליה כפרה ונמצא מנהג העולם ע"פ הדין מיוסד. ובזה נסתר מה שהכריח הגאון מאבשלום ואלישע אחר דהנהו היו עוברין