שו"ת תעלומות לב חלק א קג

היה לברוח ולהנצל וכו'. אתו הס"ר שהרב ז"ל לא כתב כן לבאר דבריו דהטעם שצריך התראה הוא מפני שהיה סבור לברוח. אלא הרואה יראה דחדא ועוד קאמר. חדא דלא הוי מע"ל כל שלא קבל התראה. ועוד שזה סבור היה לברוח ולא יתפס. ואם איתא לדברי הרב המשיב אהרן קדוש ה' נר"ו כך הי"ל להרי"ו ז"ל לומר דלא הוי מע"ל אלא בקבל התראה וזה סבור היה לברוח. ואז אפשר שהיה מקום לחילוקו הנז'. ואעיקרא איני מבין מה שהחליט לומר דבעולה לגג או אוכל ס"המ דלא איתי איניש על יבשתא דלא ידע שמעשים אלה ממיתים בודאי ובזה לא יאמר מהרי"ו דצריך התראה דלא גרע מחבר וכו' כי אף אם נודה לו בעולה לגג או לראש האילן כשהוא מקום גבוה הראוי להמית בודאי (עיין בפ' נגמר הדין דמ"ה ע"א). מ"מ באוכל ס"המ לא ברירא מלתא שימות בודאי. כי כמה בנ"א שתו ס"המ וע"י רופאים מובהקים ורפואות בדוקות עשו והצליחו להצילם מרדת שחת. וא"כ שפיר יש לומר שעשה כן כדי להפחיד לקרוביו וכיוצא בהם למלאות בקשתו בחושבו שאם יחישו לו עזרה ינצל. ועוד שכדי שימית בודאי הסם ההוא צריך מדה ומשקל. ומי מדד בשעולו המדה שיש בכחה להמית בודאי אם לא הרופאים הבקיאים. ובכן שפיר י"ל שזה לא כיון לקחת שיעור הממית. אלא שעשה כן לאיזה טעם מנגעי בני אדם ובלא דעת איבד את עצמו. ולכן צריך התראה כדי לברר אם כוונתו להמית עצמו בודאי או לא. וזה ברור

בר מן דין לא ידעתי מאי איכפ"ל בין דברים הידועי' בודאי שממיתים להיכא שסבור להמלט וכיוצא לענין ההתראה. כי הדבר ידוע שאין עיקר ההתראה להודיעו שאם יעשה כן ימות. אלא להודיע לו שדבר זה שהוא עושה הוא אסור ואם יעשה כן יתחייב מיתה או מלקות או עונש אחר כמו שביאר רבינו הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' סנהדרין הל' ב' ופירש ג"כ שעיקר ההתראה הוא להבחין בין שוגג למזיד שמא שוגג היה והוא סבור שמותר כמו שפירש"י בפ"ק דסנהדרין ד"ח גבי פלוגתייהו דרבנן ור"מ ה"ד מרן ז"ל בכ"מ שם. וא"כ גם הכא גבי מע"ל ההתראה הוא להודיעו גודל האיסור ושאם יעשה כן שיעשו לו כל דין מע"ל והוא ישיב אעפ"כ וכמ"ש הרב צפיחית בדבש ז"ל שם בדקס"ח ע"א. ולפי"ז אף אם ידע בודאי שהוא שותה ס"המ שיעור הממית בודאי ואין תרופה למכתו. מ"מ אימור שסובר שאין זה אסור. ובפרט אם הקיפוהו צרות רעות ורבות מנגעי בנ"א. כי בודאי אין אדם בעולם שיאבד חייו הנעימים מבלי שום סיבה. ואולי אף שידע שיש איסור לאבד ע"ל הוא חושב ואומר שאם יש לו איזה סיבה שמותר. ע"כ צריך התראה או שיהיה מותרה מפי עצמו. כאשר האריך הרחיב הרב ז"ל בטוב טעם ודעת. ואם רבני האחרונים ז"ל לא ביארו זה מפני שלא ראו תשובת מהרי"ו ומי שראה אותה לא סתר דבריו. ובא חכם הרב צ"ב ועשה לס' זאת סמוכות מן התורה ודאי דלא שבקינן פשיטותיה מבלי ראיה מספקת

) ומלבד שהחי' הנז' הוא פשוט ומוכרע מעצמו וכל מודה על האמת יודה בו. בכל זאת לא אחדל מלהביא ראיה לזה מדברי הרא"ש בפ' ואלו מגלחין בסי' קמ"ה שכ' וז"ל וכן מצאנו בגדול שמע"ל מפני שמפקירין אותו כגון שאול מלך ישראל וכו' מותר לו. וכן איתא בב"ר ואך את דמכם וגו' יכול כשאול ת"ל אך לפיכך לא היה בכלל מע"ל ונענשו עליו בשביל שלא הספידוהו כדאיתא ביבמות ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים עכ"ד וכן בש"ע שם ס"ג והנה ברור כוונת הרא"ש שאחר שהביא דברי הב"ר המבוארים דשאול ל"מ מע"ל הוסיף עוד להוכיח מסוגיא דיבמות. כוונתו גלויה לפי שאין למדין הלכה מן המדרשים ואיך אנן ניקום ונגמור דהנרדף אין לו דין מע"ל מה שלא התבאר בתלמוד על כן הוסיף להוכיח שגם הש"ס סובר כן ממה שנענשו על שלא הספידוהו כהלכה. והשתא אי איתא דמע"ל צריך התראה מה ראיה מייתי הרא"ש מההיא דיבמות דנענשו על שלא הספידוהו אימא דה"ט שהי"ל להספידו הוא מפאת שלא התרו בו כי לא היה שם עם שאול כ"א נערו ושניהם נפלו על חרבם ומתו כמבואר בכתוב וע"כ היו חייבים להספידו שאין לו דין מע"ל ועל שלא הספידוהו נענשו. ולעולם אימא לך דנרדף נמי אי התרו בו הוי מע"ל ומהמדרש אין ללמוד הלכה. אלא ודאי מוכרח דבמע"ל אין צורך שום התראה כדבר האמור. והנה מהרי"ו נסתייע מדברי הרא"ש ודברי הרא"ש הויין תיובתיה. אבל קושטא דמלתא גם מהרי"ו לא חשב כזאת אלא גבי גנב ומטעם האמור וזה

ברור

(ב' תמיהני על שלמות חכמתו של הרב המשיב נר"ו איך הפריז על המדה לומר שמדברי הרא"ש כאן מובן דל"ב התראה והוי תיובתיה דמהרי"ו. ולפי מ"ש אני בפסק הקודם שמדברי הרא"ש שם מובן דגם מע"ל צריך התראה. ולפי"ז הוו תרתי דסתרן. הן אמת כי מודה אני שהראיה שהבאתי מדברי הרא"ש בפ' ואלו מגלחין אינו כ"כ מכרעת ויד הדוחה נטויה לדחות. ואם ראייתו זאת היתה אימתני ותקיפא היינו מיישבים דברי הרא"ש שם כי היכי דלא לסתור אהדדי. אבל בקושטא לא חזינא אפי' דמות ראיה. דמלבד שי"ל דאי שאול הע"ה הי"ל דין מע"ל לא היה צריך התראה. דשאול בחיר ה' ודאי שלא היה צריך התראה להודיעו שאסור לאבד עצמו כי ודאי ידע לה וכגו"ד א"צ התראה (עיין בכ"מ ולח"מ בפי"ב מהלכות סנהדרין ויש לעמוד בזה ואין כאן מקומו) ולהודיעו שהסיף ממית ולא יחיה אחרי נופלו הוא אך למותר כי מי לא ידע בכל אלה ובפרט שהוא עושה כן כדי למות בודאי ולא יתעללו בו הפלשתים. ואפי' לכי יהיבנא ליה כל דיליה איני מבין מה ראיה היא זאת. כי אם הי"ל דין מע"ל גמור אלא שלא התרו בו. איך יעלה על הדעת שיהיו נענשים בדיני שמים על שלא הספידוהו כהלכה ודיו שלא יהיו נענשים על המעט שהספידוהו ונתעסקו בו הרבים הפך הראוי לעשות למע"ל. אבל שיהיו נענשים על שלא הספידוהו כהלכה זה לא אמרו אד מעולם. דהא עכ"פ מע"ל הוה אלא שמחוסר התראה ובלי ספק איסורא עבר ח"ו. ואולי זה היה דעתם של ישראל שלא הספידוהו כהלכה כי חשבו שהיה מע"ל. ועכ"פ הספידוהו ונתעסקו בו מפני שלא היה בו התראה. ויען האמת לא כן היה כי שאול הע"ה האיבוד היה מותר לו כדאיתא בב"ר. ע"כ נענשו על שלא הספידוהו כראוי וכהלכה. ובכן שפיר מייתי ראיה הרא"ש (וכ"כ הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם) ממה שנענשו שמוכרח שלא היה לו דין מע"ל כלל. ועוד ק"ל על הרב הפוסק נר"ו דפשיט ותני שאין למדים הלכה מהמדרשים כאלו הוא דבר מוסכם ורבו בזה החילוקים והסברות. ומה גם בנ"ד שאין דברי הב"ר סותרים דברי