שו"ת תעלומות לב חלק א קב

באר המים ה"ד מרן החבי"ף ז"ל בס' חיים ביד סי' ק"י וז"ל אך קדיש ולימוד יכול לעשות דאין מקבלין שמענו בהם אין מתפללין עליו לא שמענו. וזה דבר ברור לא היה צריך לבררם מפי סופרים וספרים. אלא הוצרכנו לזה יען רבו בעונותינו רבים ונכבדים שלא יאמינו אלא אל הכתוב בספר. ולענין הפטרה ג"כ מבואר הדבר בס' פתח הדביר ח"ג בדקל"ד ודברי הרב ז"ל מכוונים למ"ש בעניותי וז"ל ואפילו המע"ל ש"ד לומר הפטרה לע"ן ולבקש רחמים להעלות' מגיהנם ויהא להם מנוחה וכן לעשות עליהם כל תקוני הלימודים הנהוגים בכל המתים ונראה שיש לו לבן להוסיף לימוד ביתר שאת במע"ל טפי מאחריני וכו' עיש"ב ועוד לו בהשמטות דשכ"ד ועיין בס' יד המלך בריש הלכות אבל ובהשמטו' שם שהוכיח שהמע"ל יש לו חלק לעו"הב. ולי נראה שאם איבד ע"ל מפני שהוא כופר בהשארת הנפש ועשה כן להכעיס. ודאי שפושע כזה אין לו חלק לעו"הב. ובזה סרה תמיהתו על מהרי"ט בחי' לכתובות ודוק. והבט נא וראה בתשו' הר' המו"ץ דק"ק רבאט שבמלכות מארוקו יע"א (הו"ד בס' כרך ש"ר סי' יו"ד ועיין להגאון המחבר שם ובסימן י"ד) שהעיד בגודלו וז"ל ראיתי בימים קדמונים להרבנים ז"ל באחד שנקט טינא בלבו ואכל ס"המ ומת וכמה בני אדם שאכלו ס"מ ועמדו עליהם בשורה ודרשו עליו ונתאבלו עליו קרוביו וינחמו אותם הרבנים משום יקרא דחיי ודשכבי ואין מוחה בידם ובודאי דלאו קטלי קני באגמא הוו וכו' עש"ב עדות שלם שראוי לסמוך עליו בודאי

ומעתה אבא נבא לענין נ"ר ואו' בקיצור כי הוראה זאת בטעות היתה ושלא בהשגחה כי לפי המדובר בשאלה וכפי אשר ביררנו בסעיפים הבאים בתשובתנו לית ליה להבחור העלוב דין מע"ל גמור וראוי היה להתעסק עמו ככל הלכת גוברין יהודאין וכ"ש היותו ממשפחת רם שהגיע לאביו הנכבד ובני משפחתו צערא דגופא ובזיון גדול לעיני כל ישראל כי אפי' הי"ל דין מע"ל גמור היה להם להמורים להקל עליו לכבוד ושבח המשפחה כמ"ש הר' חת"ס ז"ל בדברי' ברורים. ובשגם הפריזו על המדה שלא לומר עליו קדיש והשכבה וכיוצא. גם הוסיפו צרה למעבד עובדא הפך כל הפוס' ז"ל ומרן הקדוש דהיינו שמנעו לעמוד עליו בשורה דהיינו תנחומי אבלים אשר לא כדת. ה' הטוב יכפר בעד. אתאן על העתיד איך יתנהג מכאן ולהבא נר"ל להלכה ולמעשה שיכול לומר עליו קדיש והשכבה וכיוצא וגם אם נהגו לדרוש אל המתים שהוא ג"כ ליקרא דחיי וגם ראוי שירבו בלימודים וצדקות לדאזיל בלא זמניה גם כן לא היה לו לכן ראוי להרבות בשבילו ושב ה' ורפא לו. ויחסהו בסתר אהלו. ואלהים ברחמיו בעל בעמיו יגדור הפרצה מעל ישראל ולא יבואו בני ישראל לכך ומחה ה' דמעה מעל כל פנים אכי"ר. הכ"ד שועל דאתי מגויית האריות מלאים זיו ומפיקים מזן אל זן. והוא הצעיר אליהו חזן ס"ט סימן ל"ב

וזאת תשובת הרב כמוהרר"א עזריאל נר"ו שהשיב על דברי הפסק הנ"ל ואתיא תוך תוך תשובתי להציל את עצמי מתלונותיו והיו לאות'ות על כל קוץ וקוץ תשובתו בצדו להקל מעל הקורא. וז"ל הטהור

אע"ן ואומר אחרי שעמדתי על כל דברי הרב הפוסק אליהו בהי'ר נר"ו ועיינתי בכל דברי רבני האחרונים שציין אגלה דעתי בקצרה. הנה כתב שדין זה תלוי בה' סעיפים. הא' אי מע"ל בעי התראה הב' אי מהני תשובה. הג' אי בעינן עדים שעשה תשובה. הד' מה דינו של מע"ל לענין אמירת קדיש עליו. החמישי אי שיכור המע"ל הוי דינו ככל חומרי המע"ל או שמא אנוס הוא. על הסעיף הראשון אי בעי התראה הביא לנו מעלת הרב הפוסק יצ"ו דברי מהרי"ו הביאם הרב בד"מ סי' שמ"ה שכ' דבעי התראה ותמה על מור"ם בהגה שלא כ' דבעי התראה וה"ד הר' אחרון זמנינו כמהרח"ף ז"ל בס' צפיחית בדבש סי' ס"ז שהאריך בזה והעלה דבעי התראה והרב הפוסק ה"ט נמשך אחריו. וכשאני לעצמי לא כן דעתי הקצרה ואחרי המחי"ר מכבוד הר' צפ"ב דבריו עם כל מה שהאריך איני מוצא בהם טעם. ואני אומר אפילו מהרי"ו ז"ל שכת' דבעי התראה לא אמר על מע"ל השנוי במס' שמחות ופסק מרן בסי' שמ"ה ס"ב וז"ל איזהו מע"ל כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד ע"ל אבל אם ראוהו חנוק וכו' והשתא לפי דעתי לא אמר מהרי"ו דבעי התראה אלא בגנב שמחמת הגנבה נתחייב מיתה וזה דומה ממש להרוגי ב"ד דבעו התראה שיאמרו לו שע"י מעשה זה יתחייב מיתה והוא יפקיר עצמו ויאמר אעפ"כ הוי דינו כדין מע"ל שאין מתעסקין ואין מתאבלים עליו וכל הדברים הנאמרים בסי' הנז'. וה"ט משום דשמא אומר מותר או אפי' יודע שאסור אפשר שסבור להמלט ועדיין לא הפקיר גופו למיתה משו"ה בעינן שיתרו בו למיתה והוא יאמר אעפ"כ שאז נתברר שהפקיר עצמו למיתה. ונדון מהרי"ו בגנב מיירי וכן העתיקו מור"ם בהגהה. ויפה כת' דבעי התראה וביאר דבריו דשמא סבור היה לברוח ולא יתפס ביד השופטים והטעם מפני שהמעשה של העבירה עצמו אינו ממית אלא שיסתבב לו מזה המיתה. משא"כ באומר הרי הוא עולה ונפל ומת או תוחב סייף בלבו או שותה ס"המ כעין נ"ד ונדון הרב צפ"ב ז"ל דלא איתי אינש על יבשתא דלא ידע שאלו המעשים הם ממיתים בודאי בזה לא יאמר מהרי"ו דצריך התראה דלא גרע מחבר דלא בעי התראה משום דמותרה ועומד הוא כן בדברים הידועים לכל העולם שממיתים כלם מותרים ועומדים הם וזהו שסתם הבריתא במס' שמחות והרי"ף והרא"ש וכל הפוס' וגם הש"ע ולא הזכירו התראה כי אין לה מקום. ובזה החילוק הפשוט וברור אין מקום לכל מה שהאריך הרב צפ"ב ז"ל שם כי בנפול היסוד יפול הבנין ונמצא צדקו דברי הרב מטה יאודה והרב הגדול בחיים שאל ח"א סי' מ"ו והר' ח"ש בתשובת מירא דכיא סימן ט"ו שכתבו שאין מתאבלין עליו ככל דין מע"ל ואין מקום למה שתמה עליהם שם וכן ראוי לענ"ד להורות כוותייהו וכטעמייהו וכפשט דברי כל הפוסקים ומרן בש"ע ואין לזוז מדבריהם

(א' דבר אליהו המחבר ס"ט חילוק זה איני מכיר ולא ניתן ליאמר בדעת מהרי"ו ז"ל כי הן אמת שנדונו נראה שהיה בגנב. מ"מ מלתא פסיקתא קאמר דלא הוי מע"ל אלא בקבל התראה ואמר ע"מ כן אני עושה. ומה שנסתייע הרב המשיב נר"ו ממ"ש מהרי"ו וביאר דבריו דשמא סבור