שו"ת תעלומות לב חלק א קא

מתוך רשעו וכו' וקאמר התם גבי הרוגי ב"ד שלא היו הקרובים מתאבלים וכו' והרוגי בית דין הוו נמי כמו להכעיס כיון שמוסרין עצמן למיתה כשמתרין בהם ואומר עמ"כ אני עושה דאי לא עבדין אלא לתיאבון מה להו למימר ע"מ כן אני עושה להכי אין מתאבלין עליהם ועל כיוצא בו נאמר באבוד רשעים רנה עכת"ד הרי מפורש בדברי האשרי כמ"ש מהר"י וויל משמו שכל דלא הוי להכעיס וכגון שהתרו בו ואמר ע"מ כן מתאבלים עליו וכיוצא בו ואשכחנא פתרי למה לא פי' דין זה נמי גבי מע"ל משום שסמך על מה שביאר כאן גבי הרוגי ב"ד שדין אחד להם ואדרבא הם חמורים ממנו. ופירש טעמא דגבי הרוגי ב"ד מונעין ממנו כל דבר משום שעשו לו התראה והו"ל להכעיס. ובירר הדבר באומרו ועל כיוצא בו נאמר באבוד רשעים רנה. משמע דלאו דוקא הרוגי ב"ד אלא כל כיוצא בו. וכן מפורש בתשובת הרא"ש ז"ל הבאה בס' בשמים ראש סי' שמ"ה וז"ל וענין מע"ל הוא המבזה את הבריות ובועט בטובה ושנא את העולם כמקצת הפילוסופים שעושים כן להמרות פני עליון המשתבח בעולמו ורואה אותו כי טוב ואומר יהי כן ואלו אומרין לא כן ומקצתם אומרים ג"כ כי זה שבח הנשמה שמוציאה מן הגוף וכיוצא בהבלי שוא ורשע אבל בצרת נפשו וכו' אין ספק שאין בזה שום איסור וכו' עי"ש. הנך רואה בעיניך הדברים מכוונים למ"ש בפסקיו כי כאן נמי כת' דלא הוי מע"ל אלא המבזה וכו' כמקצת הפילוסופים שעושין כן להמרות פ"ע וכו' וטעמו ונימוקו עמו כיעו"ש בנועם שיח שפתותיו. וראיתי להרב צפיחית בדבש ז"ל בסי' ס"ז שעמד על תשובת מהר"י וויל ז"ל הנז' והאריך הרחיב כמדתו לכל רוח והגם שלא מצא בהרא"ש דס"ל כן כמ"ש משמו מהר"י וויל שכ"כ האשרי. ושבקיה ל למהימנותיה של הרב שודאי מנא כן באשרי ואנו כבר הוכחנו מהיכן הוציא דין זה מהאשרי כנז"ל. מ"מ הר' צ"ב ז"ל שם האריך להוכיח דכוותיה דמהר"י וויל. נקטינן שכדי לתת לו דין מע"ל צריך שיהיה התראה בדבר ואי לא אתרו בו מתעסקין עמו ככל ישראל הכשרים. ומ"ש להוכיח מסוגיא דמס' שמחות דמשמע כן. עמי היתה בתוספת נופך. ובראותי שכבר נתעסק בה הרב ז"ל חדלתי להעמיק בה כדי שלא לכפול הדברים. גם הרב המגיה מר בריה ז"ל שם העלה כן להלכה ולמעשה. ודבריהם הברורים אינם צריכים חיזוק

הסעיף הה' לבאר גם במע"ל גמור מה המה הדברים שמונעים מהם. לזאת אשיב ואציג לפני הקורא לשון הרמב"ן ז"ל בתורת האדם המע"ל אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו. אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים כללו של דבר כל דבר שהוא כבוד לחיי' הרבים מתעסקין עמו וכל שאינו כבוד לחיים אין הרבי' מתעסקין עמו. ויראה לי דאין קורעין לכבוד קאמר אבל הקרובים הראויים להתאבל קורעין וקריעה חיובא הוא וא"ת זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו אף הם לא ינהגו אבלות והיאך עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים אם אין מתאבלים וכו' אבל הרמב"ם כת' שאין נוהגין עליו אבלות כלל ע"כ והגם שראייתו הפך הרמב"ם חזקה מאד מ"מ ודאי דלענין אבלות נקטינן כוותיה דהרמב"ם משום דהלכה כדברי המיקל באבל ובפרט שכבר פסק כן מרן הש"ע בסימן שמ"ה. אבל לענין קריעה כבר כתב הלח"מ בפ"ח מהל' אבל דהלכה כדברי המיקל באבל אמרו ולא בקריעה כיעו"ש. מ"מ לגבי דידן שקבלנו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר היה נראה דלגבי קריעה נמי נקטינן כוותיה שפסק שאין קורעין ובפרט שכן הוא דעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל באלפיו סי' תשס"ג. אבל רואה אני שאין כאן מחלוקת שמה שפסקו הרמב"ם והרשב"א והש"ע שאין קורעין עליו הוא הוא סוגיא בדוכתה במס' שמחות ואייתי לה נמי הרמב"ן ז"ל בתורת האדם. אלא שהוא מפרש שאין קורעין לכבוד אבל הקרובים קורעין דקריעה חיובא הוא. ואפשר שהרמב"ם ודעמיה אינם חולקים בזה כיון שדרכו דרך הקדש למינקט כלישנא דש"ס ומרן ז"ל נגרר אחריו. ותדע שהרמב"ן סובר שהר"מ במז"ל לא פליג לענין קריעה. שהרי לענין אי מתאבלין עליו שלא הוזכר בסוגיא והוא ז"ל ס"ל דמתאבלים וראייתו אימתני ותקיפא מדמצינו דמברכים ברכת אבלים. וע"ז כתב שהרמב"ם חולק אבל לענין קריעה אימור מודה ליה. אכן הש"ך שם בסי' שמ"ה כ' דמלשון הש"ע משמע שאין מתאבלין אפי' הקרובים היפך סברת הרמב"ן והטור עי"ש. והאמת שבדעת מרן יש לומר כן כיון דהוה ליה לפרושי ולא למסתם סתומי. ועיין חיים ביד בסי' ק"י מ"ש בזה. ועיין פרי צדיק בחי' לחיו"ד סי' זה. ועיין להר' שארי ז"ל בס' כרך של רומי שם ואכמ"ל

מ"מ בעניינים האלו צריך הדיין המורה להזהר מאד שלא לפגוע בכבוד החיים אשר הם חיים עדנה ולא פעלו עולה שהרי מבואר בסוגיא שעומדים עליו בשורה ומברכין ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים וחזר וכלל כללו של דבר כל שהוא כבוד לחיים עושים וגם הש"ע אחר שפרט מה שהוא כבוד לחיים כלל ג"כ כל דבר שהוא כבוד לחיים. ובכן היכא שמניע' האבלות גורם בזיון להחיים לא הותר לנו לבזותם. וכ"כ בפירוש הרב חתם סופר בחיו"ד סי' שכ"ו וז"ל הצריך. אומר אני היכא דאיכא פגם משפחה נכבדת אשר זה יהיה להם לבוז ולקלסה שאחד מהם קלקל מעשיו. ואם יתיר להם המורה להתאבל ליכא למיחש ללעז הבריות כי יאמרו קמו רבנן במלתיה ונתברר שלא הי"ל דין מע"ל ואזי יכול המורה להורות לכתחילה להתאבל אפי' אם באמת נתברר לו שהי"ל דין מע"ל גמור וראיה ממ"ש בסנהדרין דמ"ז ע"א ועוד דהעיקר כס' הרמב"ן דמתאבלין ודלא כהרמב"ם ז"ל ונהי דלענין הלכה נקטי' כדברי המיקל אבל לענין פגם משפחה אין הלכה כדברי המיקל בכבוד בני אי"ו זיע"א את"ד בקיצור והם דברים ראויים אליו. ואם זה אמר הרב אפילו במע"ל בכל פנות חלקיו כ"ש היכא שנמצא בו אפי' דבר אחד לטוב שיש לדונו לכ"ז ולהתאבל עליו לכבוד בני משפחתו והרב מהריק"ש ז"ל הפריז על המדה בזה כמ"ש הרב מט"ש במירא דכיא עד שכת' ואולי היה הדור פרוץ והוראת שעה היתה. ולענין אמירת קדיש ג"כ כבר האריך הרב ח"ס שם בסי' שכ"ו ובחא"הע סימן ס"ט שכתב שראוי לומר עליו קדיש כי וכי מפני שלא עשה מעשה עמו לא נצילהו מרדת שחת ואם ירד לא נעלהו ונתן טעם למנהג שנהגו שלא לומר קדיש מפני שמפסיד להאבלים אחרים. וסיים שאם מתפלל בביתו בעשרה (או במקומנו דליתא להאי מנהגא) וליכא הפסד אחרי' שיכול ומצוה לומר קדיש. וה"ה לענין השכבה והדלקת נר וצדקות וכיוצא שכל אלו הם לכבוד ולתפאר' להחיים וגם תועלת לנשמת המת ולא כבוד הוא לו וכ"כ הרב