שו"ת אהל משה מג

והשתא ניחא דברי הרמב"ם דהא אי הוה קאמר הגמ' דמתניתין דהריאה שנקבה או שחסרה קאי על האי דינא דהרמב"ם ז"ל על שנראה חסרה מתחלת ברייתה דהוה טריפה מטעם דכיון דאישתני ונראה כחסרה אף דלא חסרה הוה טרפה א"כ הרי ידעינן דכיון דאישתני אישתני והוה מומא וא"כ תקשא לן מאי קמ"ל ר' יוחנן הא דאמר להו מום קבוע הוא לשחוט עליו את הבכור הא שמעינן ממתניתין דריאה שנקבה או שחסרה ומוקמינן לה על שנראה חסרה קמט או סדק מבחוץ הוה טרפה א"כ שמעינן לנו שפיר ממתניתין דאם אישתני הוה מומא ומה חידש ר' יוחנן לנו הא שמעינן לנו שפיר מהא מתניתין הריאה שנקבה או שחסרה ולכך הוכרח הגמ' לומר דממתניתין הריאה שנקבה או שחסרה לא ידעינן בהכרח על דחסרה היינו שנראה חסרה מבחוץ דהא יש לנו לפרש המתניתין בתירוץ אחר אליבא דר' שמעון דאמר עד שתנקוב לבית הסימפונות ולא שמעינן לנו ממתניתין בהכרח להריאה שנראה חסרה שלא תקשא מאי קמ"ל להם ר' יוחנן ומוכרח לתרץ הגמ' נמי להאי תירוץ אבל באמת לפי שאמר לנו ר' יוחנן מום קבוע הוא לשחוט עליו את הבכור הוה מצי הגמ' לתרץ על שנראה הריאה חסרה דכיון דאישתני ונראה חסרה הוה טרפה כאשר בארנו בעזרת השם יתברך ויתעלה

והנה התוס' ובעל העיטור והרא"ש והמרדכי והגהות אשרי ז"ל מדהשמיטו. הדין הזה כולם סברי דמכשירים שנראה חסרון הריאה מבחוץ כמו קמט וסדק אפי"ה מצריכינן לנופחה כמו שכתב התוס' בעצמו והרמ"א כתב (בס' ל"ו ס"ח) והמנהג להכשיר אם החסרון ככף פשוטה אבל אם החסרון ככף כפופה אם יוכל להניח בגומא ההיא אצבע אגודל מיקרי חסרון וטרפה ואם לאו כשרה וכל זה בנפיחה וא"כ הרי בודאי הוי מקרי ריעותא וא"כ כל שיש בה סירכא תלויה יוצאות ממקום זו בודאי הוה דין תרתי לריעותא דמטרפינן (בש"ע יו"ד ל"ז ס"ב) אם סירכא תלויה יוצאה מן הבועה ולא גרע מהא דכתב הט"ז (ס' נ"ז ס"ק ג') סירכא תלויה יוצאת מבועה שיש בה מים זכים דטרפה מטעם דיש ב' לקותות כל א' אין תלוי בחבירו דסירכא תלויה לקותא בפני עצמה ובועה דמים זכים לקותא בפני עצמה והצירוף מצטרפין ומה גם דרבינו הרמב"ם ז"ל כתב בפירוש דהוה טרפה וגם לא קשה כלל הא דמקשינן עליו למה לא קאמר הגמ' שנראה חסרה כאשר בארנו מבלי ספק כדאי הוא רבינו הגדול ז"ל לסמוך עליו אם יש עלה סירכא תלויה דהוה תרתי לריעותא דמטרפינן כן נראה לי לענ"ד הכותב זאת רק להעיר את המעיין ולא להלכה הצעיר משה קריינעש מפ"ק ווילנא יצ"ו: סימן ו

שאלה אשה שמלה בנה הראשון ומת שני ומת ועברה ומלה את בנה השלישי ונתחיים אם מותרת למול שוב את בניה או לא

תשובה תנן בנדה (דף ס"ד ע"א) שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים אמר רב פפא לא אמרן אלא בקבעתה תלתא זימנא דצריכא תלתא זימני למעקריה אבל תרי זימני בחדא זימני מיעקר מאי קמ"ל תנינא אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים. ופי' רש"י ז"ל ומדתנא להו גבי הדדי משמע דלא בעי עקירה ג"פ אלא למי שנקבע ג' פעמים מהו דתימא חדא לחד תרי לתרי ותלתא לתלתא קמ"ל וכן פסקינן להלכה בש"ע יו"ד (סי' קפ"ט סעיף א') דלא מיעקר לה וסתה כי אם בתלתא זימנין דלא ראתה לימים או לגופא הוא דאמרינן דאזלה לה החזקה דמעיקרא דאיקבע וסתה בתלתא זימנין אבל בחד או בתרי זימנין מיעקר אף בחדא זימנא אבל אם איקבע לה וסתה בתלתא זימנין הוי חזקה ולא מיעקר בחדא או בתרי זימנין אלא חוששת לוסתה הרי דלא מיעקר החזקה דהוה או בתלתא או בתרי בחד זימנא אלא דבעי נמי תרי או תלתא למיעקר החזקה הראשונה וכן אמרינן בבא קמא (כ"ג ע"ב) איזהו תם ואיזה מועד מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי ר' יהודא ר' מאיר אומר מועד שהעידו שלשה פעמים ותם כל שיהא התינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות נזקי ממון (פ' ו' ה' ז') דאינו נעשה תם אלא כל שיהא התינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח. הרי דגם הכא לא מיעקרא החזקה דבשלשה פעמים בחדא זימנא אלא דבעינן דוקא נמי תלתא זימנין והא דקאמר ר' מאיר דלא הוי תם אלא עד שיהא התינוקות ממשמשים בו ע"כ הא מודה דבעינן שלא יגח שלשה פעמים אלא שר' מאיר החמיר עוד דאף שלא נגח שלשה פעמים עוד כל שלא התינוקות ממשמשים בו אינו נעשה תם אבל זה מודה דאף דבשני פעמים היו התינוקות ממשמשים בו ולא נגח לא נעשה תם משום דלא מיעקר החזקה אלא בתלתא זימנין וכדברי השיטה מקובצת שם ע"ש וכדברי התוס' דה"מ שזהו ע"ש כן הכא לא מיעקר החזקה בחדא זימנא

והא ליכא למימר דהכא שאני דבקביעות וסת תליא מילתא ולא מטעם דחזקה דמעיקרא לא מיעקר בחדא זימנא אלא מטעם כל שקבעה לה וסת ורגילה לראות או דבשלשה זמנים הללו רגילה לראות נעשה עלולה לראות בזמנים הללו ולא מטעם חזקה וכן גבי