שו"ת אהל משה מב

דנהגו לנפחה אם יש סירכא דעוברת על ידי משמוש הוא הדין בזה דצריך בדיקה דהא חד טעמא הוא דסירכא תלויה וסירכא עוברת שניהם אנו מחזיקין להפשטת ליחה וכדכתב הט"ז ז"ל שם (ס"ק י"ב)

והשתא נבוא לדין אם נראה על הריאה כמו חסרון מבחוץ כמו קמט או סדק ועולה בנפיחה דהנה אמרינן חולין (מ"ז ע"ב) אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קא סבר חסרון בפנים לא שמיה חסרון איתיביה ר' אבא לעולא הריאה שנקבה או שחסרה מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו נקבה אלא לאו מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון לעולם מבחוץ ודקאמרת היינו ניקבה לא צריכה לר' שמעון דאמר עד שתנקוב לבית הסימפונות הני מילי נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפי' ר' שמעון מודה וכתב התוס' שם דה"מ אבל ויש שרצו לאסור כשנראה ריאה חסרה שיש קמט או סדק וחסרון על הריאה אפי' עולה בנפיחה והעור והבשר קיים והשיב להם ריב"א דטעות הוא בידם דאם כן הוה ליה לשנויה הכי וכדברי הכל ולא הוה ליה לאוקמיה כר' שמעון אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשרה וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן והרמב"ם ז"ל כתב בה' שחיטה (פ' ח' ה' ז') וכן אם חסר גוף הריאה אע"פ שלא נקבה הרי זו כמו שחסרה מנין האונות וטרפה וכתב מרן הכ"מ ז"ל כלומר שמתחלת ברייתה נבראת חסרה קצת ממנה והקרום קיים אלא שנראה בה כמין פגם וחסרון וכעין מעשה דר' קלונימוס הזקן שהביאו התוס' א"כ קשה על רבינו טובא קושית התוס' דאם כן למה לא מתרץ הגמ' אף לדברי הכל דכגון שחסרה קאי על שנראה חסרה מתחלת ברייתה נראית חסרה ולא צריך לאוקמיה דוקא אליבא דר"ש ונדחק שם לתרץ דאפשר לומר בדעת רבינו דאה"נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס"ד דמקשה דחסרון. לא הוה אלא ע"י נקב אהדר ליה דאיכא לאוקמי כר"ש אבל לפום קושטא אית לן לאוקמי ככ"ע והיינו פגם וחסרון נראה בה מבחוץ ואין בה נקב

ואמינא בזה דשפיר אתא משום דהכא קאי הגמ' אליבא דר' יוחנן ור' יוחנן לשיטתו אזיל דגרסינן בכורות (ג' ע"ב) ר' אלעזר לא על לבי מדרשא אשכחי' לרב אסי אמר ליה מאי אמרו רבנן בי מדרשא א"ל הכי אמר ר' יוחנן אפי' מום קל פרש"י דאפי' אין לעובד כוכבים שותפות אלא באזנה שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבילה ולא טרפה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה והא דתנן רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בה מקצת סימנים חייב מום קבוע הוי לשחוט עליו בשלמא מום קל קמ"ל כדרב הונא ולאפוקי מדרב חסדא ורבא דסברי דוקא דבר שעושה נבילה או טרפה הוא דפטורה מן הבכורה אלא מום קבוע מאי קמ"ל דכיון דאישתני הוה ליה מומא תנינא ופיו דומה כשל חזיר הרי זה מום וכי תימא התם נשתנה בדבר שאין במינו קדוש בבכורה הא נשתני בדבר שבמינו קדוש בבכורה הא נמי תנינא עינו אחת גדולה ואחת קטנה ותנא גדולה גדולה כשל עגל וקטנה קטנה כשל אווז בשלמא קטנה כשל אווז אין במינו קדוש בבכורה אלא גדולה כשל עגל יש במינו קדוש בבכורה אלא לאו משום דאמרינן כיון דאשתנה הוה ליה מומא, פרש"י דהוה מום קבוע לשחוט בחוץ כבכור בעל מום ששוחטו כהן ואוכלו, לא משום דהוה ליה שרוע, ופי' רש"י דשרוע האמור בתורה זו היא שאברו אחת גדול מחבירו אבל שנוי אחר כגון שצמרו דומה לעז לא שמעינן דמום הלכך צריך לר' יוחנן לאמר לנו וקמ"ל דהוי מום ושוחטין אותו בחוץ כבעל מום הכי נמי מסתברא דתנן מומין אילו בין קבועין ובין עוברין פוסלין יתר עליהן אדם עיניו שתיהן גדולות שתיהן קטנות גבי אדם הוא דכתיב איש איש מזרע אהרן דבעינן איש שוה בזרעו של אהרן אבל בהמה שתיהן גדולות ושתיהן קטנות נמי לא הוה מומא אחת גדולה ואחת קטנה מאי טעמא אי משום שינוי אפי' שתיהן גדולות ושתיהן קטנות נמי אלא לאו משום דהוה ליה שרוע לא לעולם משום שינוי ושינוי הוה מומא ודקא קשיא לך אפי' שתיהן גדולות שתיהן קטנות התם אי מחמת בריותא יתירא תרווייהו בעי למברא אי מחמת כחישותא תרווייהו בעי מיכחש. וכתב רש"י ז"ל ואי קשיא אמאי איצטריך לר' יוחנן למימר הא אוקימנא דשנוי הוה מומא תריץ כיון דאיכא למימר נמי לאו משום שינוי אלא הוא משום שרוע איצטריך לאשמעינן

המתבאר לנו מזה הגמ' דלפי שיטתו של ר' יוחנן ק דאמר לנו דבר חדש מבי מדרשא דרחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה וגם אם יש ביה מקצת סימנים חייב אבל הוה מום קבוע לשחוט עליו בחוץ כבכור בעל מום וקא אתא לאשמעינן מה שלא שמע לנו ממתניתין מוכרח לסבור דהא דאמרינן עינו אחת גדולה ואחת קטנה הוה מומא לשחוט עליו את הבכור הוה הטעם דהוה ליה שרוע ולא מטעם כיון דאישתני הוה ליה מומא דהא אם הוה הטעם משום כיון דאישתני הוה מומא א"כ תקשה לן מאי קמ"ל להם ר' יוחנן מה שלא שמעו ממתניתין ומאי חידוש אמר להם דמום קבוע הוה לשחוט עליו כבכור בעל מום אלא דממתניתין לא ידעינן כלום דהוה מומא דכיון דאישתני אישתני והוה מומא אלא דהטעם הוה משום שרוע ולכך קמ"ל להם מה שלא שמעו ממתניתין אבל באמת כיון דחידש להם ר' יוחנן דמום קבוע הוי לשחוט עליו הוי הטעם נמי הא דמתניתין עינו אחת גדולה ואחת קטנה הוה מטעם כיון דאישתני אישתני והוה מומא וכן פסק הרא"ש ז"ל (פ' ו' דבכורות) דהלכה כר' יוחנן דהוה מום קבוע לשחוט עליו כיון דאישתני הוה מומא: