שו"ת אהל משה לו

ס"ס אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור אם לאו אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין וכן הדין נותן ותדע שהרי תנן לקמן (צ"ו ע"ב) בגיד חתוך שנתבשל עם הגידין דלאו בריה הוא אף על פי שיש מאה כיוצא בהן צריך בדיקה אחרין בזמן שיכול להכירו וזורקו ואוכל את השאר כיון שיכול לעמוד עליו אע"פ שאם אינו מכירו הכל מותר ומשערים אותו כבשר בלפת והכא נמי לא שנא כן נראה לי עכ"ל. הרי להדיא דאף בס"ס היכא שיש לברר הדבר ולעמוד על בוריו מצרכינן בדיקה. וכן מוכח מהא דאמרינן זבחים (ע"ד ע"ב) דפריך הגמ' על הא דתנן כל הזבחים שנתערבו בטריפה ירעו עד שיסתאבו האי טריפה הכי דמי אי דידע ליתי ולישקליה ואי דלא ידע מנא ידע דאיתערב ומשני דאיערב בנפולה ואם איתא דאין צריך בדיקה תיקשי דהא כולן מותרות משום ס"ס ספק אם ימצא בה טריפות מהטריפות שמנו חכמים או אם יש בה ריסוק איברים וא"ת יש בה ריסוק איברים דלמא לאו היא הנפולה אלא ע"כ דאף דס"ס היכא דאיכא לעמוד על בוריו מצרכינן בדיקה וכדכתב הש"ך יו"ד (סי' ק"י ס"ק ס"ו) ע"ש ואם כן אף הכא אמאי לא מצרכינן בדיקה

ואמינא בזה לדון לפני רבינו הגדול בקרקע דהא לכאורה תיקשה לן טובא אמאי אמרינן חוששין שמא הבריא לפי פי' רש"י ז"ל דהבריא לשון ניקב פי' דהקוץ בא לצד החיצון כבר ורק השתא הוא דיצא מעור החיצון הא הוה לן למיזל בתר חזקה דהשתא וכמו דחזינן השתא דהקוץ לא קיימי רק בעור הפנימי אמרינן דחזקה שמעולם לא תחב בעור החצון וכדאמרינן ב"ב (קנ"ג ע"א) לא כתב בה שכיב מרע הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היית צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה דברי ר"מ וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ההיא מתנתא דהוה כתב בה כד הוה קציר ורמי בערסה ולא כתב בה ומגו מרעי' איפטר לבית עולמיה אמר רבה הרי מת וקברו מוכיח עליו אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאבד נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים חולין דרוב חולין לחיים לא כ"ש כמאן אזלא הא שמעתא דרבה כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידיהן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע אם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראיה שבריא היה ופליגי בה רב הונא ורב חסדא בראיה דקאמרי חכמים במתניתין המוציא מחבירו עליו הראיה דרב הונא קאמר ראיה בעדים דר"מ סבר כר' נתן דסבר דאזלינן בתר השתא וקאי מתניתין כגון שהוא בריא השתא וקאמר הנותן מתנה שהייתי שכ"מ והשתא אני בריא וחוזרני בי והן אומרים בריא היית עליו הראיה שהיה שכ"מ וחכ"א הנותן מוחזק הוא בנכסים ועל המקבל להביא ראיה בעדים שבריא היה דסבר כר' יעקב ורב חסדא קאמר ראיה בשטר פי' דכ"ע אזלינן בתר השתא כרבה וכר' נתן וכיון דבריא הוא השתא זכה בעל השטר אך יקיים שטרו שלא יוכל הנותן לפוסלו אבל ראיה דר' מאיר ראיה בעדים הוא כדמפורש עליו להביא ראיה ששכ"מ היה דברי ר"מ וכן אמר רבה ראיה בעדים וכתב הרשב"ם ז"ל ומיהו רבה לא הדר ביה וקיי"ל כוותיה כדאמרינן בעלמא ב"מ (קי"ז) ר' נתן דיינא ונחית לעומקא דדינא הרי להלכה דאזלינן בתר חזקה דהשתא ואף לפי שיטת הרב אלפסי והרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל (בה' זכייה ומתנה פ' ח' ה' כ"ז ובפ' ט' ה' כ"ב) דפסקו דלא כר' נתן משום דהלכה כחכמים דר' מאיר דהא ר' יעקב סבר כרבנן ורבה חזר ביה מההיא דלעיל דסבר כר' נתן דאם לא כן הוה קאמר ראיה בקיום השטר כדי דליתוקמי מילתייהו דר"מ ורבנן כולהו סברי כר' נתן דאזלינן בתר חזקה דהשתא וכן פסקינן בשו"ע (חו"מ סי' רנ"א ס' ב') היינו מטעם דאזלינן בתר חזקת ממון וכדאמרינן ב"ב (קנ"ד ע"א) או משום שרוב חולין לחיים כדאמרינן ב"ב (קי"ג ע"ב) או דכ"ע בחזקת בריאים קיימי כדאמרינן קדושין (ע"ט ע"ב) אבל היכא דליכא טעמא דהכי לכ"ע אזלינן בתר חזקה דהשתא. וכן אמרינן בקדושין (ע"ט ע"א) אתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרות לפנינו רב אמר הרי היא בוגרות לפנינו ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהם אימת אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי היא בוגרות לפנינו אלא לאחר ששה בהא נימא שמואל חוששין לקדושי שניהם הא אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד לא צריכא דקדיש בההוא יומא דמשלים שית רב אמר הרי היא בוגרות לפנינו מדהשתא בוגרות בצפרא נמי בוגרות ופסק הרא"ש ז"ל כרב דקדושי האב אינו כלום ואפי' אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבוקר וטעמא מדאמרינן התם (ע"ב) תני חדא הרי היא בוגרות לפנינו ותניא אידך חיישינן לקדושי שניהם מאי לאו חד כרב וחד כשמואל לא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו וכאן בשאין מכחישתו ונימא מדמתניתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא מדוויל עביד עובדא כוותיה דרב ואיקפד שמואל ואמר כ"ע כיילי ליה בקבא זוטא והאי מדרבנן כיילי ליה בקבא רבה ואי ס"ד לא פליגי אמאי קא מיקפד דלמא עביד עובדא במכחישתו ופי' רש"י ז"ל הא רב במכחישתו קאמר והאי דעבד עובדא כוותיה במכחישתו עבד אלא ודאי באין מכחישתו פליגי והאי בשאין מכחישתו עבד עובדא ע"ש. הרי דעבד עובדא אף בשאין מכחישתו אלא דאזלינן בתר חזקה דהשתא

ואף לפי שיטת הרמ"ה ז"ל הובא בש"ע א"ע (ס' ל"ו ס"ה) דדוקא במכחישתו לומר שבאו הסימנים בבוקר אבל בשאינו מכחישתו צריכה גט משניהם ולא אמרינן דאזלינן בתר חזקה דהשתא היינו טעמא משום דהא הוה לה מעיקרא חזקה דנערות וכדאמרינן התם אמר לך רב אנא דאמרי אפי' כר' יעקב עד כאן לא קאמר ר"י