שו"ת אהל משה לד

בו שנים נמי סמיה בידן דעבדינא ליה סמתרי וחיי כדאמרינן ב"מ (ק"ז ע"ב) והסיר ה' ממך כל חולי ושמואל אמר זה הרוח שמואל לטעמיה דאמר שמואל הכל ברוח פי' רש"י ז"ל כל החלאים והוצאת מיתה על נשיבת הרוח באין הכל לפי השעה והאדם יש לך אדם דרוח פלוני קשה לו ובשעה פלונית ולשמואל הא איכא הרוגי מלכות דהויא הרוגי חרב הנך נמי אי לאו זיקא עבדי להו סמא וחיי וגירסת הערוך סמתר וכן גירסת הרשב"ם ז"ל ב"ב (ע"ד ע"ב) ד"ה סמתרי ופי' רש"י ז"ל סם דמחבר בשר חתוכה ואע"ג דהרוח מבלבלתו כדאיתא התם אפשר בביתא דשישא כדאמרינן בסמוך מי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וברח מעידין עליו ואי ס"ד חי הוא אמאי מעידין עליו אמרי חי הוא וסופו למות אלא מעתה יהא גולה ע"י אלמה תניא שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה הא אתמר עלה אמר ר' הושעיא חיישינן שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב את מיתתו מאי בינייהו איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשישא ופירכס אי נמי דשחטיה בברא ולא פירכס

המתבאר לנו מזאת הגמ' ומדברי הרשב"א ז"ל דשחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אילו יכתבו ויתנו לאלתר אף לר"ל דסבר דהטעם הא דסבר דכותבין ונותנין גט לאלתר אם אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס משום דסמיה בידן בשרא סומקא וחמרא מרקא אבל אי לאו סמיה בידן אין כותבין ונותנין דהא לא גרע משוטה דאין כותבין ונותנין משום דלאו סמיה בידן אפ"ה גבי שחט בו שנים או רוב שנים כותבין ונותנין משום דזה נמי הוה סמיה בידו דהא אי הוה שחט אותו בביתא דשישא הוה סמיה בידו על ידי סמתרי המחבר את הבשר ואף דהא שחט אותו שלא בביתא דשישא ובלא ביתא דשישא לא הוה סמיה בידו בשום אופן משום דהרוח מבלבלתו ולא מהניא בו סמתרי המחבר את הבשר החתוכה אפי"ה כל דאיכא ביה צד דאם ישחוט בו שנים או רוב שנים שיהי' חי דהיינו היכא דשחט אותו בביתא דשישא סמיה בידו מיקרא וכותבין ונותנין ולכך לא מקשה הגמ' על ר"ל

והשתא אתא שפיר דהכי קאמר הגמ' אמר רבא שאני לענין טרפה דבעינן רוב הנראה לעינים פי' דאף דשחט מחצה סימנין שחיטתו כשרה הוה משום דמחצה על מחצה הוה כרוב ואינו חיה בשום אופן דהא שחט שלא בביתא דשישא אפ"ה טרפה לא הוה דהא הוה סמיה בידן ע"י סמתרי המחבר את הבשר היכא דשחט בביתא דשישא דהא כל שמצינו בה צד היכא דסמיה בידן תו לא הוה טרפה וכדאמרינן חולין (נ"ד ע"א) גמירי דאי מבדרי ליה סמא חייא דלא הוה טרפה כל שיש לה תקנה וכדכתב הרשב"א ז"ל דלכך לא קשיא על ר"ל דסבר שחט בו שנים או רוב שנים דכותבין ונותנין ואף דהא אין סמיה בידן דהא שחט אותו שלא בביתא דשישא אפי"ה סמיה בידן מיקרי משום דכל שיש סמיה היכא דשחט אותו בביתא דשישא כן הכא דשחיטה הוה כשירה משום דהא לא חיא בשום אופן משום דהרוח מבלבלתו ולא מהני בה סמיה וחיא אבל טריפה לא הוה דהא יש בה צד תקנה היכא דשחט או פגם את המחצה של קנה בביתא דשישא סמיה בידן מיקרא וכל היכי דסמיה בידן תו לא הוה טריפה וזה דאמרינן דאם פגם את כל הקנה הוה טריפה ולא אמרינן דהא סמיא בידן הוה הטעם דבעינן שישחוט בסימנין אבל הכא ליכא סימנים דמהניא בה שחיטה דהא הוו פגומים מקודם שחיטה והוה כמו דאמרינן חולין (ע"ד ע"ב) אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקוע הבא על הבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו ובבהמה בחד סימן לא מיתכשרה וכדכתב התוס' שם דה"מ בן וכדכתב הש"ך בסי' מ"ד ס"ק י"א ע"ש דגם החלב שלה מחיים נמי אסור כן הכא דהוה הטעם משום שאין לו סימנים להיות בה שחיטה דהא הוו פגומין ולכך הוה טריפה אבל בלא זה הטעם לא הוה טריפה אף שפגם כל הקנה דהא כל דסמיה בידן לא הוה טריפה וזה ברור בעה"ש

והנה הרשב"א והר"ן ז"ל כתבו דלפי שיטת רש"י ז"ל דאין סירכא בלא נקב וכן מוכח מהא דגרסינן חולין (מ"ח) אמר ליה מר זוטרא בריה דרב הונא דבי רב פפא לרבינא הא דרב נחמיה בריה דר"י אתון אהא מתניתו לה אנן אהא דרבא מתנינן לה דאמר רבא הני תרתי אוני דריאה דסריכא להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי מתקיף לה רב אשי האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן וכשרה אבל התם אי האי נקיב טריפה ואי האי נקיב טריפה הרי להדיא דקאמר הגמ' הלשון אי האי נקיב טריפה ואי האי נקיב טריפה אמרינן דבודאי נקיב מדלא קאמר הגמ' אי האי מינקב ואי האי מינקב דהוה הלשון על שסופו לינקב וכדכתב התוס' חולין (מ"ז ע"א) דה"מ היינו ע"ש וכן כתב הרשב"א ז"ל בתורת הבית שלו דלפי שיטת הר"ח דסבר יש סירכא בלא נקב גרסינן אי האי מינקיב ואי האי מינקיב טריפה כלומר אם ינקוב ע"ש. ולפי שיטת רש"י ז"ל הוה הדין דראוי לאסור סירכא תלויה בכל מקום שהוא וכן ראוי לאסור אפי' כסדרן כל שהסירכא הולכת מגב לגב או מחיתוך לגב אפי' מחיתוך לחיתוך אם הסירכא יוצאה בשיפולי דאונא ונסרכה במקום מגולה ממנה טריפה לפי שאפשר שבאותו מקום מגולה הוא הנקב ואין האונא סותמת שם וסירכא לא סתמה דהא הוה ליה קרום שעלה מחמת המכה בריאה דאינו קרום, דהא כל הטעם לפי שיטת רש"י ז"ל דסירכא כסדרן כשירה משום דזו מגינה על זו שמתוך ששוכבות זו על זו הקרום הולך וחזק ודמיא לריאה שניקבה ודופן סותמה דכיון דיש לה תקנה לא