שו"ת אהל משה כז

כמכוין דמו כיון דטובתו הוא אבל בחפיפה כיון דלאו פסיק רישא הוא שישיר הנימין לעולם אינו מכוין ועי"ש ברש"י ותוס' שפי' נימין המדולדלות שהתחילו להנתק ואין מחוברות יפה ויוכל להיות שאף אם ינתק אותם אין בהם איסור דאורייתא כמו"ש בשבת (צ"ד ע"ב) גבי צפורן שפירשה רובא ולכן פסק הרמב"ם שלא היה לוקה אבל יוכל להיות שבדאורייתא ממש סובר כר"י ולכן פסק (בפ' ו' מהל' כלאים הל' י"ח) דלבישה ממש אסור כו' רק על כתיפו מותר (שם הט"ז) שאינה העלאה ממש ולכן פסק (פ' י"א מה' טומאות צרעת ה"א) דבמוט ובסיב מותר מי שיש בו הצרעת ואם הלכו סימני טומאה ילכו ומשמע דלא הוה פסיק רישא כמו שכתב שם המל"מ. ולפי הנ"ל ניחא משום דבדאורייתא פסק כר"י ולר"י דסובר שאסור אין מתכוון בכל התורה אף בלא פ"ר הלכך סובר דמיתורא דלעשות אין למדין רק לא בפ"ר אלא שלא יכוין דבכל התורה אסור וכאן מותר. אבל בפ"ר דבכל התורה הוה כמכוין גם כאן אסור הלכך כתב שם הרמב"ם גבי מוט ובלבד שלא יתכוין לכך עי"ש: וכיון דסובר דמלעשות אין ממעט דשרי רק בלא פ"ר וא"כ אף דילפינן מיניה עשיה דמחיקת השם עכ"פ אינו מותר בפ"ר לכך לא פסק כהירושלמי הנ"ל דמניחין תחת הציר. דזה אינו מותר רק לר"ש דס"ל דלעשות מתיר אף פ"ר וגמרינן מזה עשיה דמחיקת השם אבל לר"י דלעשות אין מתיר רק בלא פס"ר אסור למוחקה בהציר ומובן מהנ"ל

רק דנזיר נוכל לדחות דאפשר שלומד הגמ' פשוט לא כרש"י וסובר דגם בסריקה לאו פ"ר הוא ועיקר איסור משום כוונתו והלכך לא הי' לוקה דיוכל לומר דלא כוונתי להסיר הנימין המדולדלות והא דכתב הרמב"ם גם באדמה לא הי' לוקה הא התם כתב דמשיר ודאי, וי"ל כך דהנה הכ"מ שם (פ"ה הי"ד מה' נזירות) הקשה למה פסק כר"י ונוכל לומר דהוא פסק כת"ק רק דבגמ' בעי באיזה אדמה אסר ר"י אי דוקא באדמה המשרת או אף באדמה שאינה משרת ודאי דגזרו אטו אדמה המשרת ונוכל לומר כך אי איירי ר"י דוקא באדמה המשרת מסתמא אית ליה לת"ק דאדמה אין משיר ודאי ומותר לחוף באדמה ואי מיירי ר"י אף באדמה שאינה משרת משום גזירה לא פליגי רבנן עליו רק בהך גזרה דאינהו ס"ל דלא גזרינן אבל אדמה המשרת גם הת"ק מודה דאסור הלכך פסק לכתחילה לחומרא דאסור באדמה המשרת ובדיעבד לא הי' לוקה. דאילו פליגי אם אדמה הוא משיר ודאי, כן נוכל לפרש דעתו אבל אין משמע כן דמשמע שם דמשוה סריקה ואדמה בחד טעם וגם בפי' המשניות פסק כר"י כמ"ש שם הלח"מ ע"ש

וכעת נדבר בדברי מעכ"ת דמשמע מדבריו דמקרב כיבויו הוה כמעשה בידים ממש ואין לומר כן וכבר כתבתי בשם הר"ן דמקרב כיבויו גרע מגרם כיבוי ויש לטור יותר משום כיבוי בידים וכבר כתבתי כוונת הרשב"א דלמה לא גזרו במקרב השם למים משום מקרב מחיקתו כמו מקרב כיבויו ועי' לעיל וכמו כן אין לגזור במניח תחת ציר ההיכל ומובן מהנ"ל כפי שכתבתי סברת הרשב"א

ובאמצע הדברים כתב מעכ"ת ראיה מזבחים (צ"א ע"ב) דה"מ הא ר"ש דהיכא דמצי למיעבד בלא פ"ר מותר אף בפסיק רישא אין לומר כן וכוונת רש"י דמזלף העיקר בטיפין דקין וכמו שכתב התוס' בהדיא שבת (ק"ג ע"א) דה"מ ל"צ שכתבו דמיירי במזלף טיפין דקין ורש"י לא כתב הלכך כי מזלף בטיפין גסין שרי רק כתב אף כי מכבה בטיפין גסות דבר שאין מתכוין הוא ור"ל כי מזלף בטיפין דקות קשה לצמצם הדבר ולפעמים הוא שופך טיפה גסה רק כיון דלא פסיק רישא הוא שרי כשאר דבר שאין מתכוין דשרי אע"ג דאיתרמי שיעשה המלאכה

ומ"ש מעכ"ת ראיה מרש"י בכורות (ל"ג ע"ב) דה"מ יקיז אף במקום שעושה בו מום ופי' כיון שיכול להקיז דם במקום שאין עושה בו מום יכול ג"כ להקיז אף במקום שעושה בו מום, לבד שהוא נגד דברי התוס' שם (ל"ד ע"א) דה"מ אילימא ונגד דברי הרא"ש שם אות ד' דבהרא"ש שם איתא להדיא להיפך ובלאו"ה אין לומר כן א"כ בשבת אם נוכל לעשות רפואה בלא מלאכה יוכל לעשות הרפואה אף במלאכה ואף במצוה איתא שבת (קל"ג ע"א) ליעבד אחר כיון דיוכל אחר למול בלא עבירת הלאו דקציצת הבהרת לא יכול האב למול ומשני דליכא אחר הא איכא אחר לא אמרינן כיון דאפשר באחר מותר אף לאב ועיקר פרש"י כמ"ש התוס' הנ"ל והרא"ש הנ"ל עי' בדבריהם ואין לצאת מדברי הראשונים בסברות מנפשינו שאין להם שורש בגמ'

ומה שכתב מעכ"ת דמה שאיתא במגילה (כ"ו ע"ב) דס"ת שבלה גונזין אותה בכ"ח וכתב מעכ"ת כיון דגרמא שרי למה גונזין דוקא בכ"ח ותירץ דבקרקע הוה בידים והביא ראיה מקדירה אצל האש בשבת, כבר כתבתי דלא דמי עשיה דשבת דקאי על התחלת מלאכה לעשיה דמחיקת השם דקאי על כל המלאכה דגבי שבת כתיב מלאכת מחשבת וגם לא דמי לרציחה דהתם מצמצם חייב והכא פטור כמו"ש לעיל, ואין לומר הטעם דלכך גונזין בכ"ח משום איסור מחיקת השם הוה די בזה שיגנוז בכלי עץ דעדיין לא יתחיל כלל מחיקת השם עד שיבלה הכלי עץ. וגם למה מצילים כתבי הקודש בשבת מפני הדליקה הא ליכא אף גרמא דהדליקה לבד תשרף ומשמע אף דהדליקה לא בא משום חיציו רק נפל באונס אע"כ אף דלאו ליכא עכ"פ משום קדושה צריך להצילן מפני הדליקה ולגונזן בכ"ח כדי לקיימן ימים רבי' כל מה שיוכל והקושיא שהקשה מב"ק על שבת תרצתי לעיל

ומה שהביא ראיה מזבחים (מ"ז ע"א) דר"א בר"י לית ליה מלאכת מחשבת ומסתמא ס"ל כאבוה, התם מיפרך מכל וכל, חדא דהא התם פליגי אאבוה דר"י סובר במתניתין שם (מ"ו ע"ב) שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ובחולין (ל"ח ע"ב) איתא בהדיא כן ועי"ש תוס' דה"מ הני תנאי ועוד כיון דצריך לומר