שו"ת אהל משה כו

תועלת לו ביפוי הקרקע ואין מחשבתו על יפוי הקרקע לא מקרי גבי דידי' מלאכת מחשבת ומצאתי סברא זו בהר"ן בחידושיו שכתב כן בשם הרא"ה. ופעם אחת השבתי על דעת הרמב"ם שהשמיט כלל התירוץ של הגמ' דקא עביד בארעא דחברי' ותרצתי ע"פ הגמרא דמנחות (ס"ד ע"א) דפליגי אי אזלינן בתר מעשיו אי אזלינן בתר מחשבתו רק כאן אין מקום להאריך בנידון זה: וניהדר לדידן הלכך בדף ע"ה נראה דרש"י אין סובר כדעת התוס' שם ד"ה כי היכי דכתבו דיש שני מיני דמים בחלזון ע"ש. רק או רש"י ס"ל כל"א שכתב בריש שמונה שרצים דמקצת הדם אינו חייב רק משום צובע ולא משום נטילת נשמה או ס"ל כדעת הר"ן שכתב בחידושיו בריש שמנה שרצים חילוק אחר בין דם חלזון לדם שאר שרצים ואינו חייב בדם חלזון במקצת משום נטילת נשמה רק עד שימות הלכך לפי שיטת ר"ן הנ"ל לא אמרינן כשיטת התוס' דיש בחלזון שני מיני דמים דקאמרינן כולם דם הנפש ואם כן כשימות החלזון בהוצאת הדם הוא ממש עוסק בידים במיתת החלזון ופסיק רישא הוא חייב לר"ש אף במידי דלא איכפת לו כמו אחר שמל בבהרת וכנ"ל הלכך פרש"י דכיון דכל עצמו מתכוין וטורח שלא ימות הלכך אפי' מת מקרי מתעסק ואע"ג דמתעסק בשבת פטור משום מלאכת מחשבת כדפרש"י ד"ה מתעסק עכ"פ כיון דרש"י מסיים שם ולא הוה מלאכת מחשבת שאין מתכוין שימות משמע דלר"ש כה"ג מותר בכל איסורי תורה. וכן איתא שם בתוס' ד"ה מתעסק הוא ע"ש שכתבו דהך מתעסק דהכא אינו דומה למתעסק דכריתות (י"ט ע"ב) דמתעסק דהתם חייב בחבורה למ"ד מקלקל בחבורה חייב ומתעסק דהכא פטור אף בחבורה משום דאין מתכוין כלל למלאכה ומותר בכל איסורי תורה ע"ש. ואף מתעסק דכריתות דפי' שם רש"י (י"ט ע"א) ד"ה מבעי לי' פרט למתעסק דלר"י יליף מתעסק ממלאכת מחשבת עכ"פ שם ע"ב איתא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה משמע דבלא טעם דנהנה היה פטור ועי' תוס' סנהדרין (ס"ב ע"ב) ד"ה להגביה ותוס' שבועות (י"ט ע"א) ד"ה פרט למתעסק ע"ש וכ"ש הכא אע"ג דרש"י התחיל דפטור מתעסק משום מלאכת מחשבת עכ"פ מסיים רש"י משום אין מתכוין ואין מתכוין לר"ש מותר בכל התורה

והנה התוס' שבת (ק"ג ע"א) ד"ה ל"צ הביא ראיה דפסיק רישא דלא ניחא לו אסור לכתחילה מהא דמחט יד ליטול בו את הקוץ דדוקא משום צערא התירו ולכאורה גם למתעסק דר"ש ג"כ ראיה מזה שאסור לכתחילה דהא גבי מחט ליטול את הקוץ ג"כ מקרי מתעסק כזה דמסתמא אינו רוצה שיעשה חבורה בשבת וכל כמה שיוכל לזהר מיזהר זהיר בו כמו שפי' רש"י גבי מתעסק דחלזון ואעפ"כ לא התירו רק משום צערא. רק לכאורה יש קושיא עצומה על רש"י דבסנהדרין (פ"ד ע"ב) פריך הגמרא במחט של יד ליטול בו את הקוץ ליחוש דילמא חביל והו"ל שגגת סקילה למ"ד מקלקל בחבורה חייב ומשני מאן שמעית לו דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש ור"ש הא אמר כל מלאכה שאינה צריכא לגופא פטור עלי' ע"כ בשלמא לפי' התוס' שבת (ע"ה ע"א) אע"ג דפירושו ג"כ מתעסק דהתם משום אין מתכוין אעפ"כ לפי המסקנת הגמ' שהקשו הא הוי פסיק רישא פירוש התוס' שם ד"ה טפי משום מלאכה שאינה צריכה לגופא וכן פירשו גבי פסיק רישא דלא ניחא לו כמו שהבאתי לעיל והוא כמו שמתרץ הגמ' בסנהדרין הנ"ל ועי' תוס' שבת (ק"ז ע"א) ד"ה וממאי ע"ש אבל לפי מה שפרשנו פירש"י דמתעסק הוה משום דבר שאין מתכוין אף לפי מסקנת הגמרא דהוה פסיק רישא א"כ קשיא מאי פריך הגמ' בסנהדרין הנ"ל לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ליחוש במחט יד דילמא עביד חבורה הא מתעסק הוא ואינו מכוין וי"ל דכוונת הגמ' דאילו שקוע הקוץ באופן זה דאינו יכול כלל ליטלו בלא חבורה והוה פסיק רישא דעושה חבורה בנטילתו ואם שקוע באופן זה לא יהא כאן סברת רש"י דמיזהר זהיר בו ורש"י ס"ל דפסיק רישא דלא ניחא לו לא מהני בעושה מעשה בגוף הדבר כמו"ש לעיל לכך פריך בסנהדרין הנ"ל למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב מאי איכא למימר כו' ע"ש הלכך לפי זה נסתר גם ראיות התוס' שהביאו ראיה ממחט יד דפ"ר דלא ניחא לי' אסור לכתחילה דאם שקוע הקוץ באופן זה אין שייך לשיטת רש"י פ"ר דלא ניחא לי' כיון דעושה מעשה בגוף הדבר וגם סברא דמתעסק אין כאן דלא שייך מיזהר זהיר כיון דתיכף יעשה החבורה וכנ"ל. אבל פ"ר דלא ניחא לי' שאין עושה מעשה בגוף הדבר או עושה מעשה בגוף הדבר רק מתעסק הוא ומיזהר זהיר בו לכתחילה כמו שפי' רש"י יוכל להיות דמותר לכתחילה כמו כל דבר שאין מתכוין דמותר לכתחילה לר"ש ובאיסור לאו אף בקוץ קאמר הגמ' בסנהדרין הנ"ל דלאיסור לאו לא חששו רק לאיסור סקילה וכל שכן בפ"ר דלא ניחא ליה או במתעסק דפי' רש"י הנ"ל בודאי מותר באיסור לאו

הלכך בנזיר הנ"ל שהתחלנו בסריקת ראשו אם אמרינן שזה נקרא עוסק בדבר אחר היינו בסריקה והשערות ממילא נתלש הוה פ"ר דלא ניחא ליה כמו בשבת ק"ג הנ"ל ואף אם נאמר דזה נקרא תולש ממש עכ"פ כיון דטפי ניחא ליה שלא יעקור השערות משום הלאו ומה שיוכל מיזהר זהיר וכמו שפי' רש"י שבת ע"ה הנ"ל ושם בשבת לא שייך דמיזהר זהיר מחמת האיסור דהא שם עביד איסור שבת דמפרק וגם שם מיירי בשוגג דקתני שם חייב שתיים הלכך כאן באיסור לאו שרי לכתחילה הילכך אמר כאן כיון דפסיק רישא הוא נימין המדולדלות טובתו הוא שיתלשו לגמרי וכן גבי אדמה ואף אם אינו מכוין מחמת האיסור כיון דטובתו הוא הוה כמכוין ובמקום דמכוין היכא דליכא איסור כי סתם סורק בהיתר מכוין להסיר נימין המדולדלות הלכך כאן דאיכא איסור אף שאינו מכוין