שו"ת אהל משה כה

שם מתוס' דלדעת הערוך אף בשאר איסורין של תורה מותר לאו דוקא איסור שבת כמו"ש שם התוס' מהא דזבחים המתנדב יין ע"ש הלכך גבי נזיר עקירת שערו בחפיפה או בסריקה מסתמא לא ניחא לו דמאי טובה היא לו לעקור מעט שערות דעיקר גילוח יהא לו בעת טהרתו ואדרבה מסתמא נזהר בכל מה שיכול שלא לעקור השערות כדי שלא יעבור על הלאו כיון דהנאה לית ליה כלל מעקירת מעט השערות מסתמא כל מה שיוכל ליזהר מחמת הלאו מיזהר זהיר ועי' רש"י שבת (ע"ה ע"א) ד"ה טפי ניחא ליה וכתב שם רש"י משום דכל עצמו מתכוין וטורח שלא ימות בידו ע"ש ור"ל הלכך הותר אף בפסיק רישא וכתב שם רש"י וכי מודה ר' שמעון במידי דלא איכפת לו ע"ש. והקשה שם התוס' ד"ה טפי הא לקמן (ק"ג ע"א) דאמר לא צריכא דקעביד בארעא דחברי' ופי' רש"י לא איכפת לו ליפות אלמא במידי דלא איכפת לי' גם כן שרי ר"ש בפסיק רישא והתוס' פירשו שם הנך שני סוגיות (דדף ע"ה ודף ק"ג) משום מלאכה שאינה צריכה לגופא ועי' (בדף ק"ג) תוס' ד"ה בארעא דחברי' ע"ש וזה הטעם לא שייך רק גבי מלאכת שבת כמו"ש התוס' זבחים (צ"ד ע"א) ד"ה אבל ועי' תוס' שבת (מ"ב ע"א) ד"ה אפי' שם בסוף דבריהם ע"ש אבל לפי פי' הערוך משום אין מתכוין הוא ופסיק רישא דלא ניחא ליה שייך בכל התורה ועיי' ברשב"א כתובות בסוגיא דפ"פ (ו' ע"א) ד"ה ובפרק הבונה דכתב דפי' הערוך משום דבר שאין מתכוין הוא הלכך שייך זה בכל איסורי תורה כמו שהביא התוס' הנ"ל מהמתנדב יין ועי' תוספות כתובות (ו' ע"א) ד"ה האי מסוכרייא ע"ש

ונחזור לקושית התוס' שהקשו על פי' רש"י (ד' ע"ה) דפי' רש"י וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת לו שהקשו (מדף ק"ג ע"א) ונראה לע"ד לפרש דברי רש"י ז"ל דהנה לפי מה שפירשנו דרש"י ס"ל כשיטת הערוך ומשום אין מתכוין וכמו"ש הרשב"א בכתובות הנ"ל דפסיק רישא דלא ניחא ליה פטור לר"ש משום אין מתכוין קשיא לכאורה על רש"י זבחים (צ"ב ע"ב) ד"ה הא ר"ש דהקשה רש"י שם הא הוי פסיק רישא ותירץ רש"י אפשר דמזלף לי' בטיפין דקין ע"ש. קשיא לכאורה הא לפי' הערוך הוה פסיק רישא דלא ניחא לו בכיבוי ובפרט שאיסורא הוא בודאי לא ניחא ליה וכן משמע בהדיא מדברי התוס' שבת (ק"ג ע"א) ד"ה ל"צ שם באו"ד דלפי פי' הערוך גבי המתנדב יין מותר לזלף על האש אף בפסיק רישא וכ"כ התוס' בהדיא בכתובות (ו' ע"א) ד"ה האי מסוכרייא דעיקר ראיתו של הערוך הוא משם ואם כן לכאורה קשה על רש"י זבחים הנ"ל

ונראה לע"ד לפרש דברי רש"י דהנה הרשב"א א בכתובות (ו' ע"א) ד"ה ובפרק הבונה כתב הא דפריך הגמ' שבת (קל"ג ע"א) ואי איכא אחר ליעבד אחר קאי הקושיא גם לרבא דפסיק רישא דלא ניחא לו מותר לר"ש משום אין מתכוין וכתב שם הרשב"א דלא כרש"י שפירש דפריך לאביי מקמי דסברה דמודה ר"ש בפ"ר ע"כ ע"ש ונראה לע"ד דתליא בפי' הגמרא שם (קל"ג) שהבאתי לעיל פי' הרמב"ן ופי' הרא"ה דלפי' הרמב"ן שוה מתכווין למול אף שיקצוץ בהרתו או בהרת בנו דפסיק רישא הוא לעושה בסיב או במוט דגם שם הוא מתכוין לנעל שברגלו ולמשא על כתפו ולרבא הוה פסיק רישא למעך בהרתו וטובתו וכל שהוא טובתו הוה לכאורה כמכוין ועי' תוס' שבת (מ"א ע"ב) ד"ה מיחם שם בסוף דבריהם ואעפ"כ התירה כאן התורה כיון דהתחלת כוונתו הוה בדבר אחר ולא התחיל משום לקצוץ בהרתו. כן גבי מילה כיון דהתחלת כוונתו כדי למול ולא לקצוץ בהרתו אע"ג דטובתו היא שיקצוץ בהרתו צריך להיות מותר כמו בסיב ואם כן למה צריך התורה לכתוב בשר להתיר מילה בצרעת וקשיא לרבא כמו לאביי וצריך לתרץ לרבא באומר לקוץ בהרתו או בהרת בנו מכוין והיינו לכתחילה הוא כוונתו לצורך קציצת בהרתו ואעפ"כ התירה התורה משום המצוה והלכך כי פריך הגמ' ליעבד אחר פריך אף לרבא וזאת היא כוונת הרשב"א בכתובות הנ"ל אבל לפי' הרא"ה דסובר דיש נ"מ בין עוסק בדבר אחר היינו לקשור מנעלו ולישא המשאוי וממילא ימעך הבהרת ובין מילה שעוסק בקציצת הבהרת ממש הלכך לרבא מודה ר"ש בעוסק בקציצת הבהרת ממש בפסיק רישא אף שאין מכוין ואף אחר אי לאו קרא דבשר הוי אסור למול דהא הוא קוצץ בהרתו ממש הלכך אליבא דרבא אין קשיא ליעבד אחר הא באחר נמי איכא הלאו בפסיק רישא לר"ש אף שאין מכוין כשעוסק בקציצה ממש רק מצות מילה דוחה הלאו אין נ"מ בין אב ובין אחר רק לאביי קודם דסברה מרבא הוה ס"ל דלר"ש צריך לעולם כוונה אף בפ"ר ואף שעוסק בקציצת בהרת ממש דהא תירץ לעיל דהאי דרשה דדריש הברייתא מבשר אתיא כר"י דלר"ש לא איצטריך בלא מתכוין אף שעוסק בקציצת בהרת ממש וע"ש בתוס' ד"ה באומר ע"ש הלכך לדידי' מקמי דסברה ליכא באחר שום איסור כיון דאין מתכוין ומעשה בלא כוונה אף בפסיק רישא ועוסק בדבר האיסור ממש אין אסור לר"ש לאביי מקמיה דסברה הלכך פריך ליעבד אחר וזה הוא כוונת רש"י ופשטי' דגמרא שם מדפריך הגמ' ואביי אליבא דר"ש ולא פריך גם לרבא אליבא דר' שמעון מוכח כשיטת רש"י והרא"ה ולא רציתי להאריך כי אין לנו להכריע בין הראשונים

ונחזור לקושית התוס' (ע"ה ע"א) ד"ה טפי שהקשו על פי' רש"י דכתב ומודה ר"ש במידי דלא איכפת לו הקשו (מק"ג ע"א) דקאמר בארעא דחברי' ופרש"י לא איכפת לי' ליפות ולפי הנ"ל ניחא דהתם אינו עושה עסק ביפוי הקרקע רק הוא תולש עולשין לאכילה וממילא מיפה הקרקע רק בדבר שהיא טובתו אסור משום מלאכת מחשבת דטובתו הוה כמכוין וכמו שהבאתי מתוס' מ"א ד"ה מיחם הלכך אחר שאין