שו"ת אהל משה כג

לאמר אצל האב כיון דע"כ טובתו הוא ופסיק רישי' הוא הוה כמתכוין ולא דמי למה שאמר בפסחים (כ"ה) דלא אפשר ולא מכוין שרי ובמכוין אסר רבא אף לר"י דהתם הנאה באה לו לגופו באותה שעה וכי לא מכוין ממעט הנאתו אבל בקציצת הבהרת הטובה שוה היא בין מכוין ובין לא מכוין וכן כאן גבי גרם כיבוי כיון דבכלי חרס חדשים פסיק רישי' הוא דבע"כ יתפקעו. וא"כ הנאת הכיבוי יהא לו בע"כ בין יכוין ובין לא יכוין אין שייך לחלק לאסור בכוונה או שלא בכוונת כיבוי להתיר רק ה"פ דכאן האיסור בדרבנן, ויש נ"מ בין מקרב כיבוי דהיינו עושה מחיצה של מים ובין עושה מחיצה בכלים דהכא נראה לכל יותר כוונתו דמכוין לכבות אבל בכלים יותר נראה כוונתו כדי שלא תעבור הדליקה. וזהו כוונת המשנה שלא תעבור הדליקה ור"ל שנראה כוונתו לכך ואע"ג דבאמת כוונתו גם לכבות ובזה הלשון כתב הב"י (בה' שבת סי' של"ד) על מ"ש בטור טלית שאחז בה האור כו' ע"ש בב"י שכתב אבל מדברי שאר פוסקים כו' וכתב שם כדי שלא יראה כמתכוין לכבות אבל הוא ודאי מכוין לכבות ע"ש רק שכתב שם על הטור שהוא לא סבירא ליה כן רק המ"א (בס' של"ד ס"ק כ"ה) כתב בשם הב"ח הפירוש בהטור ג"כ באופן זה דהיינו שלא יעשה מעשה הנראה שמכוין לכבות ע"ש ועיין בר"ן על מתניתין שבת (ק"ט ע"ב) אין אוכלין איזובין בשבת וכתב שם שניכר לכל שלצורך רפואה אוכל אותו ע"ש והלכך כל האוכלין אוכל אדם לרפואה אע"פ שהוא מכוין לרפואה כיון שאין ניכר לכל שהוא עושה לרפואה לא גזרינן אטו שחיקת סממנים אבל דבר שניכר לכל שהוא עושה משום רפואה גזרינן משום שחיקת סממנים

וכן בנ"ד אם נראה לכל שכוונתו לכיבוי גזרינן דאתא לכבויי בידים כמ"ש הר"ן הנ"ל סוף כירה. אבל גרם כיבוי שאינו נראה לכל שכוונתו לכבות לא גזרינן דילמא אתא לכבויי בידים אע"ג דכוונתו לכבות כמו כן הוא כוונת הרשב"א שהקשה דדמי לקירוב כיבוי כיון שאין מפסיק בין מים להשם ניכר לכל בשעה שיורד למים שכוונתו למחוק השם ודבר הנראה כוונתו גזרינן שמא ימחוק בידים לכך אמר הרשב"א שמי שיראה שהולך למים כיון דלא פסיק רישי' הוא ואין ידוע אז כוונתו כיון דקיי"ל בכל התורה כולה דבר שאין מתכוין ולאו פסיק רישא מותר ומי שיראה אותו שיורד למים יחשוב אולי יצא מיד ולא ימחוק השם. ומי שרואה ששוהא במים הוא רואה שטובל וכוונתו לטבול ואין נראה שכוונתו למחוק השם הלכך כיון שאין נראה כוונתו לכל לא גזרינן גרמא אטו מחיקה בידים וזה לא שייך רק בגזירה דרבנן ואם נראה כוונתו לכל גזרינן ואם לא נראה כוונתו לא גזרינן וכנ"ל אבל בדאורייתא כגון גבי קציצת בהרת ע"י מילת בנו אע"ג דאין רואין כוונתו כי הכל אומרים כי למול את בנו מכוין אעפ"כ כיון שהוא מכוין ג"כ לטובתו לקוץ את בהרת בנו אסור בדאיכא אחר לפי הה"א של אביי דגם בפסיק רישא איכא נ"מ בין מכוין ללא מכוין וזה שכתבתי דבדאורייתא אין נ"מ בין הכרת האחרים או לא ובארתי הגמרא הא דאומר באומר לקוץ בהרת בנו אין נ"מ לאב שמל בין אומר או לא אומר כי הכל טובתו הוא. וזה משמע לפי פי' הרא"ה הביאו הר"ן בחידושיו וכן הרשב"א כתב שם לחד תירוץ דלהכי מותר בסיב אע"ג דפסיק רישי' משום שעוסק במלאכה אחרת לא בקציצת בהרת אבל כשעוסק בקציצת בהרת כיון שטובתו הוא אסור בדאיכא אחר לאביי. אבל לשיטת הרמב"ן הוא באופן אחר הגמ' ועיין ברמב"ן בחידושיו וקשה מאד פירוש הגמ' לשיטת הרמב"ן ולא רציתי להאריך כי אין ענין לנידון דידן

ונהדר לנדון הירושלמי הנ"ל שהקשינו איך מותר המסבב הדלת לשחק את השמות של פרשת סוטה הא כחו הוא והתורה לא התירה רק גרמא וגם איך התירו להצניע שם במקום שהיא נשחקת בודאי ופשוט נוכל לומר דעל המסבב לא קשיא כלל דלאו פסיק רישא היא דישתהא זמן רב עד שישחקו והמסבב אין מכוין לשחקה רק לפתוח הדלת ודבר שאין מתכוין ולא פסיק רישא מותר בכל התורה כולה לר"ש וגם על המצניע אין קשיא איך הצניע במקום שתהא נשחקת רק נוכל לומר דהירושלמי אזיל לשיטתו דמשמע מלשון הירושלמי ריש כל כתבי דכל דבר שטעון גניזה מצילין מפני הדליקה יעו"ש בקרבן עדה דה"מ ומצילין אותן כו' שם אי נמי ע"ש והפ"מ פי' שם הגמ' כהך אי נמי, הלכך משמע דכל השמות שאין מצילין אותן מפני הדליקה אינן טעונין גניזה ועי' בגמ' דידן שבת (קט"ו ע"א) ס"ל לר"י בר"י דכתובה בכל לשון מניח במקום התורפה ע"ש: והנה בגמ' דידן ובירושלמי ריש כל כתבי איתא דברכות אין מצילין מפני הדליקה ואפי' עם השמות כמו"ש בגמרא דידן (קט"ו ע"ב) בברייתא הלכך לפי הירושלמי כל שם שאין כתוב במקומו במקום דניתן לכתוב בס"ת תפילין ומזוזות וכתבי הקודש אין מצילין מפני הדליקה ואין צריך גניזה ופ' סוטה איתא בירושלמי סוטה (פ' ב' ה' ד') דכיון דניתן למחיקה אין מטמא את הידים הביאו הירושלמי זה תוס' סוטה (י"ד) דה"מ לא על לוח שם ע"ב ע"ש וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מה' אבות הטומאה ה"י) וכמו ברכות שכתב שם שאינו מטמא את הידים ומפני שניתן למחיקה סובר ר' שמעון בירושלמי (פ' ב' ה' ד') דיוכל לכתוב על עור בהמה טמאה הלכך כיון דדמי פ' סוטה לברכות שאין מצילין מפני הדליקה ברכות כמו כן אין מצילין פ' סוטה וכיון דאין מצילין לשיטת הירושלמי כמו כן א"צ גניזה רק אפשר דסובר הירושלמי דבקום בזיון אסור להשליכם רק גונזין אותה במקום קדוש ושם היא נשחקת: וגמרא דידן שבת (קט"ו ע"א) לא ס"ל כן רק אף שאין מצילין מפני הדליקה אעפ"כ טעון גניזה וכן איתא שבת (ס"א ע"ב) דאמר ברכות וקמיעין אין מצילין ופשיט התם משם שכתוב על ידות הכלים דנגנזין והיינו שיש בהם קדושה לענין שנגנזין כמו"ש שם וכן פסק הרמב"ם גבי ידות הכלים (פ' ו'