שו"ת אהל משה כב

והיינו לסברת הרב אלפס שאוסר גם בזו הזכיר הרשב"א סברתו שם (ק"כ ע"א) ד"ה הא כנ"ל אע"ג דרשב"א גופי' לא ס"ל כסברת האלפסי כמו"ש שם אעפ"כ הקשה כאן לסברתו הא אין מכבה בידים רק מקרב המים להאש וסוף כבה האש מן המים אעפ"כ אסור מדרבנן דמקרב כיבויו גרע מגרם כיבוי, וא"כ ה"נ מקרב השם להמים וסוף ימחקו המים את השם וכמו שהקשו בגמרא גבי שבת נמי כתיב לא תעשה כו' ור"ל ואעפ"כ אוסר ר"י גרם כיבוי מדרבנן וכמו כן יאסר גבי מחיקת השם ומשני בגמרא דגבי דליקה שאני מתוך שאדם בהול על ממונו וכו' וכמו כן הקשה הרשב"א דה"נ יאסר מדרבנן משום מקרב כיבויו וכאן ג"כ הוא מקרב מחיקתו וכנ"ל. והכא ליכא לשנויי דשאני גבי דליקה מתוך שאדם בהול כמו שמשני הגמרא על ר"י גבי גרם כיבוי משום דעיקר איסור דקירוב כיבוי ילפינן ממתני' דסוף כירה כמו שתירץ שם ר"א והתם ליכא דליקה ולא שייך התם מתוך שאדם בהול כמו"ש התוס' התם ד"ה לימא ע"ש אע"כ גזירה בעלמא הוא אי שרית ליה קירוב כיבוי אתי לכבות בידים כמו"ש הר"ן הנ"ל וגבי גרם כיבוי דקיל מקירוב כיבוי כמו"ש הר"ן הנ"ל לא גזרו דלמא יכבה בידים רק גבי דליקה ומתוך שאדם בהול לר"י ורבנן פליגי גם גבי דליקה רק קירוב כיבוי דגרע מגרם כיבוי גזרו רבנן אף שלא במקום דליקה ואף רבנן דר"י ס"ל כן לכך הקשה הרשב"א דגם גבי מחיקת השם יגזרו מקרב המחיקה אטו שמא ימחק בידים וע"ז תירץ הרשב"א דלא דמי הך קריבה דמחיקה לקריבה דמים לאש דהתם אם יקרבו זה לזה ממש ודאי תכבה האש הלכך אי שרית לי' קריבה מעט יקרב ממש המים להאש ואז יהא נקרא מכבה בידים אבל כאן בקרבתו השם להמים לא ימחוק בודאי וזה מוכיח הרשב"א דאי ימחוק בודאי בקרבתו השם להמים א"כ מקרי משפשף ממש אע"כ לא ימחוק בודאי בקרבתו להמים רק אח"כ כששוהא במים כדי טבילה ימחקו המים בודאי דהא הדיו לחה הוא כמ"ש בגמרא וזה מקרי גרמא וא"כ ליכא בהך קריבה כלל מחיקה בידים הלכך לא גזרינן שמא ימחוק בידים בשפשוף אבל התם גבי קריבה דכיבוי כיון דאח"כ כשיתקרבו זל"ז תיכף יכבה גזרינן הך קריבה שמא יקרב בידים ממש המים להאש ואז יהי' נקרא מכבה בידים אבל גבי גרם כיבוי דר"י דמיירי בכלים ואף אם יקרבן אצל האש ממש לא יהי' מכבה בידים רק שיתפקעו ויגרם לכיבוי לכך פריך יגזור ג"כ גבי מחיקה כך ומשני גבי דליקה שאני מתוך שאדם בהול

רק לכאורה דברי הרשב"א במה שהקשה מאי טעמא אינו אסור לטבול בשם כמו מקרב כיבויו כו' קשה להבין הא מדברי התוס' שבת (דף מ"ז ע"ב) דבור המתחיל מפני שם בסוף דבריהם משמע דקירוב כיבוי מקרי שנתכוין לכבות וכ"כ שם הרשב"א בהדיא ד"ה מפני שם בסוף דבריו דעיקר איסור דנתינת כלי מים תחת הנר משום דמתכוין לכיבוי דמסיק שם אבל הכא דמתכוין לכיבוי אסור ע"כ וכ"כ שם הר"ן הנ"ל וז"ל ואיכא למימר דלא אסרו רק בנותן על מנת לכבות דאי שרית ליה אתי לכבויי בידים ע"ש וא"כ מאי הקשה הרשב"א על טבילה הא התם אין מכוין רק לטבול ולא למחוק השם רק לכאורה נוכל לומר על הרשב"א כמו שמקשה הגמרא מגרם כיבוי שאוסר ר"י ולטבול שרי עם השם. ולמה לא חלקו בגמרא דגרם כיבוי שאוסר ר"י משום שמתכוין לכיבוי וכאן אינו מכוין אלא לטבול ולא למחיקת השם ומסתמא סובר הגמרא דגם במחיקת השם כיון דשרי בגרמא מותר אף במכוין שימחק הלכך הקשה הרשב"א שיאסר משום מקרב דקירוב גרע מגרמא כמו שהבאתי מר"ן הנ"ל רק דהשלטי הגבורים שם באלפסי ק"ך הנ"ל כתב דגרם כיבוי לרבנן אינו מותר רק באין מכוין לכיבוי ור"י אסר אף באין מכוין לכיבוי רק בפסיק רישא כמו בכלי חרס חדשים שבודאי יתפקעו ע"ש וכן משמע ממתניתן שם (ק"ך ע"א) דקתני ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים כו' בשביל שלא תעבור הדליקה משמע מלאים אין עושה רק שלא תעבור הדליקה ולא בשביל שיפקעו ויכבו ואעפ"כ אסר ר"י בכ"ח חדשים משום פסיק רישא ופריך הגמרא שפיר גבי מחיקת השם נמי אע"ג שכוונתו לטבול ולא למחוק השם כיון דפסיק רישא הוא כנ"ל יאסר ג"כ בגרמא כמו גרם כיבוי לר"י ומשני התם משום דאדם בהול כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מאי מקשה הרשב"א ממקרב כיבויו, הא שם איירי במכוין לכיבוי כמו שכתבו הראשונים הנ"ל

להבין תחילה מה שכתבו הראשונים תוס' (מ"ז ע"ב) הנ"ל והרמב"ן והרשב"א בדף ק"כ הנ"ל לשיטת האלפס לחלק בין מחיצה של מים למחיצת כלים כיון שאין דבר מפסיק בין האש והמים מקרי קירוב כיבוי ואם דבר מפסיק מקרי גרם כיבוי:. לכאורה קשה לפי הנ"ל דעיקר קירוב כיבוי מקרי שנתכוין לכבות וגרם כיבוי נמי אסור במתכוין לכבות כמו"ש לעיל בשם שילטי הגבורים דרבנן לא שרו רק באין מתכוין לכבות רק שלא תעבור הדליקה. וא"כ מאי נ"מ בין מחיצה של מים למחיצה של כלים דבמתכוין לכבות שניהם אסורים ובאין מתכוין צ"ל שניהם מותרים לפי הנ"ל

רק נלע"ד כי זה אין סברא לומר דדבר שטובה לאדם שתעשה הדבר נאמר שלא יכוין שיעשה הדבר שהוא לטובתו כיון דפסיק רישא הוא ויודע שיעשה הדבר בע"כ, וע"כ רוצה בזה א"כ איך שייך לומר כשמתכוין יהא אסור וכשלא יכוין יהא מותר דכיון שטובתו היא יחשב כמכוין וכן מוכח משבת (קל"ג ע"א) דאומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ופריך ואי איכא אחר ימול אחר ולא פריך ימול הוא עצמו ולא יאמר לקוץ בהרת בנו הוא מכוין רק למול הוא מכוין וממילא יקוץ הבהרת אע"כ לא שייך זה