ראשית בכורים צט

צ"ע באמת דהרי נראה ודאי דה"ט דהשתא לאו בר חיובא כו' לא מהני מידי למ"ד תשלומין דראשון הם דכיון דכבר נתחייב בראשון נראה דלדידי' תו לא פקע כו' וכמ"ש התוס' בתחילה בזה ובהגהות הב"ח ז"ל שם כ' להפוך ד' התוס' בזה דכצ"ל או דלמא כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתי הואיל ואינו בביאה לא הוי בהבאה ומיהו לר' אושעיא כיון דתשלומין זל"ז לא מיחייב עכ"ל והנה גם לפי הגהת הב"ח הנ"ל צ"ע באמת דמאי עניין אינו בביאה כו' שכ' התוס' כאן לגבי חיגר כלל וכמ"ש ע"ד המהרש"א ז"ל בזה וע"כ נ"ל בעז"ה שאין צורך להגיה כ"כ בדברי התוס' בזה ורק תיבה אחת לבד נ"ל שיש חיסרון בד' התוס' הנ"ל וצ"ל באמת ומיהו [טמא[ כיון דהשתא לאו בר חיובא הוא לא מצי מייתי הואיל ואינו בביאה כו' כצ"ל וא"ש בפשי' כל ד' התוס' בזה שבאו לחלק באמת אליבא דמ"ד תשלומין דראשון הם בין פשוט בראשון ונעשה חיגר בשני ובין טהור בראשון ונטמא בשני דכשהי' פשוט בראשון ונתחייב אז להראות בעזרה א"כ אף שאח"כ נעשה חיגר בשני הרי מ"מ הוא מחוייב השתא להראות בעזרה אף לאחר שנעשה חיגר כיון שכבר נתחייב בראשון להראות בעזרה תו לא פקע מיני' חיובא דראיות פנים בעזרה גם עכשיו שנעשה חיגר למ"ד תשלומין דראשון הוא וממילא חייב להביא קרבן ג"כ לדידי' אבל כשנטמא בשני אף שהי' טהור בראשון כיון שעכ"פ בראשון עדיין לא ראה פנים בעזרה ולא נתחייב בקרבן ג"כ עדיין כלל ובשני שוב לא מצינן למיחייבי כלל להראות בעזרה עוד כיון דהשתא כבר נטמא ואסו' לבוא למקדש וא"כ ממילא נפטר מקרבן בודאי כיון שא"א לו להראות עתה פנים בעזרה עוד ומשו"ה גם למ"ד תשלומין דראשון הם פטור לגמרי כשנטמא בשני וכמ"ש וזה שכ' התוס' דמיהו [טמא] כיון דהשתא כו' הואיל ואינו בביאה כו' וא"ש כ"ד התוס' בזה בעז"ה

וכן נלע"ד להדיא באמת מד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חגיגה ה"ה הנ"ל שכ' גבי נטמא ביום ראשון (אחר שהאיר השחר דכבר נתחייב אז בראיות פנים בעזרה ובקרבן בתחילת היום) דה"ז חייב להביא חגיגתו וראייתו בתוך ימי הרגל לכשיטהר עכ"ל הרי שדייק הרמב"ם ז"ל בזה לומ' דאף שהיה טהור בתחילת יום ראשון ונתחייב כבר בראשון אפ"ה אינו מחוייב להביא עוד כשנטמא אח"כ רק אחר שנטהר בלבד אבל בעודו בטומאתו ודאי דאין לחייבו כלל אף שנתחייב כבר בתחילת יום ראשון ואף דס"ל להרמב"ם שם באמת דכולם תשלומין דראשון וכמש"ל וא"כ נראה דה"ה לערל בכה"ג כגון טומטום שנקרע ונמצא זכר ביו"ט אחרון של חג דאין לחייבו השתא משום דאיגלאי מילתא למפרע שהי' זכר בראשון וגם לא הי' לו עדיין אז דין ערל כלל וכמש"ל שהרי מ"מ השתא עכ"פ א"א לו להראות פנים בעזרה כלל כיון דדינו אז כטמא וממילא אין לחייבו עתה בקרבן ג"כ כלל וכמש"ל בעז"ה

ואמנם בדבר הגהתי בד' התוס' דחגיגה הנ"ל ראיתי לבאר בעז"ה מה שמצאתי בקצה ד' האחרונים ז"ל אשר שגו לענ"ד במחכ"ת בזה והוא שראיתי להגאון בעל ושב הכהן ז"ל בס' צ"ד שהעלה שם לדבר פשוט מתוך ד' הירושלמי דפ"ק דחגיגה ה"א הנ"ל דאמר ר' יוחנן התם דאף היורשין חייבין להביא חגיגתו כשמת בתוך החג ואפילו לא הפריש חגיגתו מחיים ע"ש וע"כ דטעמי' דר"י בזה הוא משום דלשיטתו אזיל דס"ל דתשלומין דראשון הם ולכן כיון שנתחייב להביא בראשון חייבין היורשין להביא אח"כ משום דס"ל שיעבודא דאורייתא (כדא' בקידושין י"ג ע"ש) ולא מפטר כלל משום דכל שאינו בביאה אינו בהבאה דכיון דס"ל תשלומין דראשון הם הרי כבר הי' בביאה בראשון וא"צ שיהי' בביאה גם בשאר הימים כיון שאינן רק לתשלומין לבד ע"ש. וע"פ זה כ' שם בפשיטות דה"נ ודאי דלר"י יש לחייב הפשוט בראשון ונעשה חיגר בשני מה"ט כיון שבראשון עכ"פ הי' חייב בביאה ונתחייב להביא מה בכך שנעשה חיגר בשני כיון שאינו רק לתשלומין ולא גרע ממת שחייבין היורשין להביא אליבא דר"י הנ"ל וכמ"ש ולכן העלה שם דע"כ צ"ל דמ"ש התוס' הנ"ל להסתפק בתחילה בפשוט בראשון ונעשה חיגר בשני אם חייב להביא עכשיו ומה שהעלו אח"ז דבאמת ודאי דפטור להביא כשנעשה חיגר עכשיו משום דכל שאינו בביאה כו' וכמש"ל דודאי דכל זה לא כתבו רק לר' אושעיא לבד אבל לר' יוחנן דא' דתשלומין דראשון הם ודאי דלדידי' חייב להביא בפשיטות בכה"ג נמי משום דלא גרע ממת וכדא' בירושלמי הנ"ל עכ"ד הגאון ז"ל הנ"ל בזה ע"ש (וצ"ע בדבריו בזה דהרי התוס' ציינו שם דכיון דלא חזי בא' תו לא חזי בשני והוא ד' ר' יוחנן ולדבריו הו"ל לציין ע"ד ר' אושעיא בזה דא' דאע"ג דל"ח בא' חזי בשני ע"ש והנה לפ"ד הנ"ל נסתר בפשיטו' גם מ"ש להגיה בד' התו' הנ"ל דהרי לדבריו ליכא למימר כלל דבטמא כו"ע מודו דהואיל ואינו בביאה כו' דאטו מי גרע גם הטמא מהמת עכ"פ וכמ"ש

אבל כל דבריו תמוהין מאוד לענ"ד ובאמת אין ענין כל ד' הירושלמי הנ"ל בזה לד' התוס' הנ"ל כלל דהרי הדבר פשוט בזה באמת דגם ר"י דאמר בירושלמי שם דאפי' לא הפריש קרבנו מחיים חייב היורש להביא אח"כ דע"כ לא מיירי ודאי אלא כשראה כבר פנים בעזרה בראשון וכבר נתחייב אז בקרבן דקם ליה בעשה ול"ת (וכמ"ש הרמב"ם ם ריש ה' חגיגה ע"ש) ומשו"ה חייב גם היורש להביא קרבנו אח"כ כיון שכבר נתחייב אביו בקרבן ראי' וחגיגה מיד כשראה פנים בעזרה ביו"ט ראשון (ודומיא דמ"ד התם דדוקא כשהפריש מחיים דע"כ דמיירי ודאי כשכבר ראה פנים בעזרה ואח"כ הפריש קרבנו דבלא ראיות פנים בעזרה אין שום חיוב לקרבן כלל וראי' וחגיגה פשוט שים להם דין אחד כמש"ש בזה) וא"צ כלל שיהיה ראוי לבוא בפנים בשעת הבאת קרבן כיון שכבר נתחיי' בקרבן כשנכנס בעזרה ביו"ט ראשון וכמ"ש אמנם כל דברי התוס' הנ"ל פשוט דלא מיירי כלל אלא בעיקר חיובא דראיות פנים בעזרה בזה דאם הי' פשוט בראשון ונתחיי' להראות בעזרה אז ולא הספיק לכנוס בעזרה עדיין עד שנעשה חיגר או שנטמא אח"כ וכמש"ל דבכה"ג הרי אין אנו דנין באמת אלא על עיקר חיובו דראיות פנים בעזרה עכשיו בלבד דלמ"ד תשלומין דראשון הם א"כ כיון שכבר נתחייב בראשון להראות בעזרה תו לא פקע מיניה הך חיובא וחיי' ליכנס עתה בעזרה אף שנעשה חיגר וכמש"ל (וממילא יתחייב נמי בקרבן כשיראה פנים בעזרה וכמ"ש) אבל הטמא כיון שעכ"פ הרי אי אפשר לו לבוא עתה בעזרה מאי מהניא ליה במה שנתחייב לבוא בראשון כיון שעכ"פ הרי לא ראה פנים בעזרה עדיין ושוב אין עליו עתה גם חיוב קרבן כלל שעיקר חובת הקרבן הוא רק ע"י ראיות פנים בעזרה לבד וכמ"ש בעז"ה: והנה תשלום דבר כל העניין הזה מבואר לעיל ד' ל"א וכמש"ש באורך בעז"ה ע"ש: _______________________ באמת מ"מ כיון דקמייתא בטיל אחרניתא איך מוסיפין בזה"ז וכדא' בר"ה י"ט הנ"ל והיה אפשר להביא ראיה מזה לד' הגאון בעל ח"ס ז"ל בסי' קס"ג ובס' קצ"א שהבאתיו לעיל בד' ל"ז שכ' דבנס שאין שייך כלל למקדש לא בטל היו"ט גם בזה"ז אף לר' יוסי דא' בטלה מג"ת וכדמוכח קצה מסוגיא דתענית י"ח בזה ע"ש אבל כבר דחינו כל דבריו ז"ל באורך בעז"ה ע"ש) ולכאורה אין לנו מקום להעמיד הך סוגיא דשלהי תענית הנ"ל אליבא דהילכתא כלל רק דצ"ל לכאורה דר' מתנא וכולהו אמוראי דהתם אה"נ דס"ל דלא בטלה מג"ת בזה"ז באמת וכמו רשב"ג עצמו דאמר במשנה שם לעיקר הך דינא דלא היו יו"ט לישראל כט"ו באב דס"ל נמי לכאורה בשבת י"ג דלא בטלה מג"ת וכמש"ל (והוה א"ש ג"כ בזה בעיקר פסקי' דר' יוחנן בר"ה י"ח הנ"ל דלא בטלה מג"ת אף שהוא לכאורה רק כר"מ לגבי ר' יוסי ור' יוחנן עצמו הרי פסק כר' יוסי לגבי ר"מ בכ"מ וכמש"ל ________________________ כמקוה שחלקו בסל וגרגותני דא"ר בחגיגה כ"ב דהטובל שם לא עלתה לו טבילה ע"ש (שאין המים שבשתי המקומות שבמקוה מצטרפין יחד לארבעים סאה כי אם שיתחברו יחד דרך נקב שיש בו כשפופרת הנוד במקום אחד אבל דרך נקבים הדקין שבתוך הכלי אינם יכולין להצטרף אף שיש בצירוף הנקבים יחד כשפופרת הנוד כדאמר התם). ואף דלטעם זה אין נ"מ לכאורה בין כלים לעצים וקנים בזה דאם נתחלקו מי המקוה ע"י זה ולא נשאר בצד אחד ארבעים סאה כי אם ע"י צירוף המים שבשני הצדדים יחד הרי גם