ראשית בכורים צא

והרי קיי"ל בחגיגה ד' דהערל פטור מן הראי' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ברפ"ב מה' חגיגה ע"ש וא"כ שפיר פריך התם דל"ל קרא למעוטי טומטום כיון דספק אשה הוא ואצטריך קרא כו' דאין לומר דנ"מ כשנקרע (ע"י איזה סיבה) ביו"ט אחרון דחג ונמצא זכר דאיגלאי מילתא למפרע דזכר הוא והו"א דנתחייב אז בראי' ולכן אצטריך למעוטי מקרא בהדיא את הטומטום קודם שנקרע וממילא פטור גם לאחר שנקרע ביו"ט אחרון משום שאינו אלא תשלומין דראשון וכמ"ש שהרי באמת אף בלא קרא הי' פטור בכה"ג מטעם אחר מפני שעכשיו כשנקרע הרי הוא ערל לפנינו ואין למולו ביו"ט וממילא הוא פטור מן הראיה מאי והחגיגה משום ערל וכמ"ש

אלא דלכאורה יש לתמוה על דברינו בזה דאם נפרש דקושית הש"ס שם הוא משום דלא מצינו לאוקמי מיעוטא דקרא גם בכה"ג שכתבנו לפי שגם בכה"ג ודאי דנפטר מטעם אחר מפני שהוא ערל וכמ"ש שהרי א"כ אין מקום לכאורה גם לשינויא דאביי שם דמוק"ל למיעוטי דקרא כשהי' ניכר מבחוץ שהוא זכר ע"ש והרי כשהי' ניכר שהוא זכר נפטר ג"כ בלא הך מיעוטא דקרא הנ"ל משום דהו"ל ערל ודאי וכמ"ש ואין לומר דכל בכה"ג קודם שנקרע עדיין דאי אפשר למולו אז כלל אין לפוטרו מטעם ערל בעת ההיא דלא נקרא ערל בכה"ג כלל שהרי באמת מצינו לאביי גופי' ביבמות ע"ב דמוק"ל נמי להא דקתני התם דהטומטום מאכיל נשיו בתרומה כשהי' ניכר שהוא זכר ובכה"ג דהכא ע"ש ואפ"ה קתני התם ברישא דהטומטום עצמו אינו אוכל ומפרש לה אליבא דאביי התם משום דהו"ל ערל ודאי ע"ש וע"כ דכל בכה"ג ודאי דחשיב שפיר לכ"ד כערל ממש באמת (ובלא ד' אביי שם תקשי ג"כ בפשיטות מהברייתא עצמה דקתני בהדיא התם דטומטום אינו אוכל בתרומה וכן בטומטום שקידש אפר פרה קתני שם דפסול מפני שהוא ספק ערל ע"ש) וא"כ ודאי דקשה טובא על הך שינויא דאביי בחגיגה הנ"ל דאכתי ל"ל קרא ותיפו"ל משום דהו"ל ערל וכמ"ש (וכן בעיקר קושית הש"ס שם קשה ג"כ לכאורה דלא פריך אלא דטומטום ספק אשה הוא ולא פריך עדיפא מינה דהרי ממנ"פ הוא פטור דאם איש הוא הו"ל ערל וכמ"ש) וע"כ צ"ל לכאורה בזה דבאמת הרי בסוגיא דחגיגה ד' שם נראה דעיקר דין זה דהערל פטור מהראי' הוא רק אליבא דר"ע לבד ורבנן פליגי עליה בזה ע"ש וא"כ י"ל בפשיטות דאביי ס"ל התם כרבנן דר"ע בהא דהערל חייב בראי' באמת ומשו"ה שפיר אצטריך קרא בזה וכן הא דפריך התם רק מספק אשה לבד ע"כ דס"ל נמי כרבנן בהא וכ"כ התוס' שם ד"ה דמרבה בשם ר"א ז"ל באמת דהא דאצטריך קרא למעוטי טומטום ואנדרוגינוס ולא למעוטי מספק ערל אליבא דרבנן הוא עכ"ל ע"ש (ומש"ש התוס' כן גם באנדרוגינוס צ"ע דבאנדרוגינוס ודאי דא"ש נמי כר"ע ומשכח"ל בפשיטות באנדרוגינוס מהול וכהך דיבמות ע"ב שם דאנדרוגינוס אוכל בתרומה וקידושו כשר דע"כ מיירי כשנימול וע"ש ברש"י ז"ל וכן מ"ש התוס' דהו"ל למעוטי מספק ערל צ"ע דהול"ל מערל ודאי אליבא דאביי באמת וכמש"ל) וא"כ לפ"ז הדק"ל דודאי הו"ל לאוקמי כשנקרע בשמיני של חג ואי ____________________ בירושלמי בחגינה שה פ"ב ה"ד ובפסחים ר"פ מ"ש שבכל יום שהיה מביא כל אחד קרבן הי' אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה באותו היום ובעצרת שחל בשבת שהי' ביום א' שאחריו יום טבוח לכל קרבנות ראי' וחגיגה של כל ישראל הי' אסור לכל ישראל בהספד ותענית ועשיית מלאכה באותו היום (ומשו"ה מוק"ל התם לקרא דחג הקציר דדרשינן מיני' ליום טבוח של עצרת כשחל עצרת בשבת דאז חוגג ביום טבוח וקוצר בו ג"כ ע"ש דע"כ לא משכח"ל רק כשאין לו מה יאכל ואינו קוצר אלא לצורך אכילתו באותו היום וע' בתוס' חגיגה י"ז ד"ה אלא וצ"ל דהירושלמי לטעמיה בזה דבפ"ק דביצה ה"י יליף מאך אשר יאכל דקצירה ביום טוב עצמו אסור מה"ת אף לצורך אוכל נפש ביו"ט ע"ש ומשו"ה לא משכח"ל אף בכה"ג אלא ביום טבוח לבד ואכמ"ל בזה) והוסיף בזה המש"ל שם דאין לומר דדוקא בזמן שבהמ"ק קיים הי' אסור בעשיית מלאכה ביום טבוח אבל בזה"ז דליכא קרבן לא דהא ליתא שהרי ערב הפסח לא נאסר אלא מטעם הקרבן והאידנא נמי אסור עכ"ל המש"ל שם (ומה שרצה לחלק שם בזה בין ערב פסח שכל ישראל היו מקריבין בו אז משא"כ ביום טבוח של עצרת שאינו אלא למי שלא הקריב ביו"ט ע"ש צ"ע דאכתי כשחל עצרת בשבת הרי ע"כ הי' יום הקרבת הקרבנות לכל ישראל בראי' ובחגיגה ביום שאחר יום טוב כמ"ש וא"כ כשחל עצרת בשבת ליתסר עכ"פ ביום ההוא בעשיית מלאכה גם בזה"ז כמו ערב פסח וכמ"ש המש"ל ואולי י"ל דיום טבוח שאני בזה מפני שיכולין להקריב בכל ז' ימים דתשלומי עצרת ג"כ ולא ביום ההוא לבד אלא דא"כ גם ערב הפסח ראשון הרי הטמא ושהיה בדרך רחוקה לא הי' מקריב אלא בשני וי"ל וצ"ע) וכ' עוד המש"ל שם בזה דאחר דקיי"ל דגם בזה"ז אסור בהספד ותענית ביום טבוח של עצרת וכמ"ש הפוסקים ז"ל הנ"ל א"כ גם מלאכה ליתסר ביום טבוח גם בזה"ז דאין טעם לחלק בזה בין הספד ותענית לעשיות מלאכה כלל עכ"ד המש"ל שם בזה

והנה בעיקר דין איסור מלאכה בערב הפסח עצמו כ' הבעל המאור ז"ל בר"פ מקום שנהגו דבאמת דבזה"ז דליכא קרבן לא חמיר ע"פ משאר ערב יו"ט ע"ש והרמב"ן ז"ל כ' שם דמסתם מחלוקתם של ר' מאיר וחכמים בפסחים נ"ה משמע להדיא דגם בזה"ז אסור דודאי על זמנים שלהם נאמרו דבריהם עכ"ל הרמב"ן ז"ל ---- והנה למש"ש הרא"ש ז"ל בר"פ מ"ש ג"כ שלא כד' הבעה"מ הנ"ל בזה והביא ראי' מהך דר"א בר"צ בעירובין מ"א דא' פ"א חל ט"ב בשבת ונדחה כו' ולא השלמנו מפני שיו"ט שלנו הי' כו' ואע"ג דר"א בר"צ הי' לאחר חורבן (ואין לשונו ז"ל מדוקדק בזה שהרי ר"א בר"צ היה קודם החורבן ג"כ כדמוכח בסנהדרין נ"ב גבי בת כהן שזנתה ושרפוה ע"ש וע"כ שהי' יותר מארבעים שנה לפני החורבן כדא' בסנהדרין מ"א דמ' שנה קודם לא דנו עוד ויש להאריך בזה ואכ"מ וע' בהקדמה להרמב"ם ז"ל בס' זרעים פ"ד שחשב לר"א בר"צ בדור שראו החורבן וצ"ע ועכ"פ לא הי' לו להרא"ש ז"ל לומר כלל דר"א בר"צ עצמו לאחר חורבן הי' אלא בפשוטו הי' לו לומר דהך עובדא דעירובין הנ"ל ודאי הי' לאחר חורבן שהרי התענו אז בט"ב שנדחה רק שלא השלימו מפני יו"ט שלו ובזמן הבית הרי הי' ט"ב לששון וכ"כ באמת בתוס' תענית י"ב ד"ה התם ע"ש ויש ט"ס במש"ש דאי קודם החורבן אמרינן שם כיון שיש שלום אין שם כו' וצריך להגיה דאי קודם החורבן אין צום כיון שיש שלום ואין כו וע' ר"ה י"ח ובהגהות הב"ח ז"ל) אלא כיון שאבותיו היו מקריבין בו ביום בזמן הבית נוהגין בו יו"ט לעולם עכ"ל הרא"ש ז"ל שם ---- ונראה מד' הרא"ש ז"ל הללו דדין איסור מלאכה בעה"פ בזה"ז דמיא ודאי לדין איסור תענית בזה"ז בימים שהיו מקריבין בהם קרבן עצים בזמן הבית שהרי הביא ראי' לאיסור מלאכה גם בזה"ז בערב הפסח מהא דר"א בר"צ ביום קרבן עצים שהי' בי' אב וכמ"ש והשתא לפ"ז הרי נדחה לכאורה בפשיטות ראייתו של הרמב"ן ז"ל הנ"ל מעיקר מחלקותו של ר"מ וחכמים בפסחים נ"ה הנ"ל דודאי על זמנם נאמרו שם דבריהם כו' שהרי למ"ש הרא"ש ז"ל הנ"ל אין שום ראי' כלל באמת מר' מאיר בזה דאיהו לטעמי' בר"ה י"ט (ועוד בה' מקומות ג"כ רק שאין מפורש שם ד' ר"מ בהדיא וכמ"ש להלן בד' נ"א באורך ע"ש) דא' להדיא שכל הימים הכתובין במג"ת וכן כל הימים טובים של קרבן עצים נוהגין גם שלא בשעת הקרבן וס"ל לר"מ דלא בטלה מג"ת כלל כדא' התם וא"כ שפיר ס"ל ודאי ג"כ לר"מ דעה"פ אסור גם בזה"ז בעשיית מלאכה ואפשר דה"נ ס"ל התם לרבנן דר"מ בזה ולפ"ז אין שום ראי'