ראשית בכורים פא

דבעיקר ד' הח"י הנ"ל צ"ע ג"כ דאף שמד' הרמב"ן ז"ל שהובא בר"ן ז"ל שם נראה להדיא דלא בא לחלוק על הבעה"מ ז"ל רק בזה שכתב הבעה"מ שם דאין איסור אכילת מצה אלא משש שעות ולמעלה דהיינו משעת איסור אכילת חמץ מן התורה בע"פ ולכן פי' שם אליבא דר"מ דא' מבערין הכל מלפני השבת דבלא שיור כלל קאמר משום דס"ל דיש לחוש שישתייר מן החמץ עד אחר זמן איסורו כו' ואפשר לו לסעוד בשבת מן המצה עד חצות היום כו' ע"ש (ונראה דלפ"ד הבעה"מ ז"ל מפרשי' ד' התוספתא דפ"ג דפסחים ה"ט בפשיטות בהא דקתני התם י"ד שח"ל בשבת מבערין הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מערב שבת כו' דר"מ ע"ש דלמ"ש הבעה"מ ז"ל דר"מ מבערין בלא שום שיור קאמר וכמ"ש א"כ נראה פשוט לפ"ז דהא דקאמר בתוס' הנ"ל בד' ר"מ דאופה לו מצה מע"ש דר"ל ודאי דאופה לו מצה לאכול בשבת קאמר שלא יתענה בשבת והיינו למזון שתי סעודות בלבד דבליל י"ד ובשחרית יום י"ד מותר עדיין לאכול מצה עד חצות וכמ"ש הבעה"מ ז"ל בזה. והיינו דהוצרכו הרמב"ן והר"ן ז"ל בסופ"ק דפסחים לפרש ד' התוספתא הנ"ל לפי שיטתם שם דמבערין הכל מלפני השבת דקאמר דע"י שיור מזון ב' סעודות מהחמץ קאמר וכמש"ל דע"כ צ"ל לפ"ז דהא דקתני בתוס' הנ"ל דאופה לו מצה מע"ש דלאו משום מזון ב' סעודות קאמר דהא שיורי _______________________ ילדותה (כבת י"ז שנה לבד) לא ידעה עדיין אז מעיקר חומר עון ואיסור א"א כלל דלכאורה אף כאין שום נ"מ בזה לגבי בעלה כלל דבכל גוונא שזינתה ברצון אף שלא ידעה כלל מאיסור אשת איש קיי"ל דלעולם היא אסורה לבעלה אפי' הי' ישראל וכמ"ש הרמ"א ז"ל בהג"ה ס' קע"ח ס"ק ג' דאשה שזינתה וסברה דמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה אף לבעלה ישראל (והטעם מבואר במהרי"ק ז"ל שורש קס"ז משום דלא כתיב בתורה ומעלה מעל בה' רק ומעלה בו מעל (בפ' נשא) וכל שהיא מזנה ברצונה הרי מעלה מעל באישה אף שלא ידעה כלל מאסור זנות דא"א ולא מעלה בה' מ"מ שפיר נאסרה גם לבעלה ישראל עי"ז וע"ש במהרי"ק ובט"ז יו"ד ס' צ"ד ס"ק ט' ויבואר להלן אי"ה) אבל מ"מ יש להסתפק לכאורה דאולי לגבי לאסור לכהן אחר מות בעלה לא נחשב זנות כזה רק כשוגגת לבד ונ"מ בזה לד' הפוסקים כלישנא בתרא דרבה ביבמות נ"ו דאשת כהן דנאנסה אין בעלה לוקה עליה אלא משום טומאה ולא משום זונה דכל באונס לא קרינן בה זונה ע"ש ולכאורה דה"ה לשוגגת דאינה בכלל זונה אף שנאסרה עי"ז גם לבעלה ישראל וכמ"ש מ"מ לענין שתיאסר עי"ז אחרי מותו לכהן אפשר דכל בכה"ג שטעתה בדין ולא היתה מזידה עכ"פ דלא הו"ל זונה עי"ז וכמ"ש וכדמוכח קצת בסוגיא דהתם דמייתי סייעתא לר"ש ממתני' דוכן הבא כו' פסלה דאפי' באונס פסלה ולא מוק"ל אשוגגת ע"ש וש"מ דשוגגת הו"ל כאנוסה באמת ומיהו גבי יבום פירש"י שם שסבור שהיא אשתו ע"ש וא"כ נראה דה"נ איירי בשוגגת דאשת איש דכסבורה שהיא בעלה וכדפירש"י בסוטה כ"ח אהא דסוטה לא עשה בה שוגגת כמזידה ע"ש ומשא"כ בשוגגת שטעתה בדין כמו בנ"ד הנ"ל ובלא"ה כבר כ' בס' ישועות יעקב ס' קע"ח ס"ק ב' דמילתא דלא שכיחא היא שהאשה לא תדע שאסור לזנות ע"ש אלא דבנ"ד שבכל עיקר הדבר לא באנו לדון רק על פי דברי' לבד ואם הבעל מאמין לה במה שהגידה עתה שזינתה אז יש לו להאמינה ג"כ על מה שאמרה שלא ידעה אז חומר עון ואיסור אשת איש כלל דהפה שאסר כו' ולכן יש לבאר אם השוגגת בכה"ג דינה נמי כאנוסה בזה וכמ"ש) ואף דכל הפוסקים ז"ל המפורסמים פסקו שם כר' ששת באמת דאשה ישראל שנאנסה ג"כ אסורה לכהונה אחריו וכמ"ש בפשיטות בשו"ע שם ס' ו' ס' י"א ע"ש וא"כ לכאורה אין נ"מ עוד בספק הנ"ל בזה כלל דכיון דגם באונס אסורה לכהן אחריו כ"ש בשוגגת בכה"ג דאסורה גם לבעלה ישראל ודאי דאסורה לכהן אחריו לפ"ר הפוסקים ז"ל בזה אמנם עדיין יש מקום להסתפק בנ"ד לד' קצת מהפוסקים הראשונים ז"ל דס"ל דהך דלישנא בתרא _______________________ כלים בתוספתא דטבו"י הנ"ל הוסיפו אח"כ בד' הברייתא הנ"ל לבתר דפסק שמואל באמת בנדה הנ"ל דהלכה כר"א גם בזה ואינו מעיקר הברייתא כלל ומשא"כ באידך דהמקשה כו' ודהזב וזבה כו' דמייתי הש"ס שם דאפשר דהכי הוה קים להש"ס התם דהך דאחורי כלים הנ"ל אינו מעיקר הברייתא שם ואידך הנ"ל באמת מעיקר הברייתא הם וכמ"ש וצ"ע) ואמנם הדבר פשוט לכאורה דמדלא קאמר שמואל בהדיא דאין הלכה כר"א במשנה אלא בארבעה רק סתמא קאמר דהלכה כר"א רק בארבעה משמע להדיא דגם בברייתא לא קיי"ל כר"א בשום מקום בסדר טהרות רק בד' דברים הנ"ל לבד דכה"ג דייק הש"ס במנחות ל"א גבי כ"מ ששנה ר"ש שזורי כו' דפשיטא מי קאמר במשנתינו כו' ע"ש (אלא דלמ"ש התוס' שם ד"ה מי קאמר דדוקא התם דכל ______________________ שיר בלא נסכין כלל דלרש"ל לטעמי' ודאי די"ל שפיר שאמרו השיר ההוא על הנסכין לבד ומה שאמרו אז השיר של יום ד' לפי שהקרבן ההוא שהנסכין היו באין עליו אז הקריבו ביום ד' מכבר וכמ"ש וא"ש (רק דצ"ל לפ"ז דמאי דאמרי' בש"ס דילן בערכין הנ"ל דרש"ל א' דאומרים שירה שלא על הקרבן והיינו שלא על הנסכין ג"כ וכדמוכח שם י"ב בזה דע"כ לא אתיא רק כלישנא קמא דהירושלמי הנ"ל באמת דרש"ל לא פליג כלל על ר"י בזה רק דבעי לה מר"י התם (ובמסכת סופרים הנ"ל) דמהו לומר שיר בלא נסכים ופשיט ליה מהך דהלוים כו' דאומרים בלא נסכים וכמש"ל ואפשר דהך דרש"ל בערכין הנ"ל אמר לה לבתר דקבלה מר"י בירושלמי הנ"ל אבל לר' אבוה הנ"ל הרי ס"ל באמת דפליג רש"ל עם ר"י בזה וכמ"ש ועכ"פ לל"ק דהירושלמי הנ"ל א"ש בפשיטות הסוגיא דערכין עם הך דהירושלמי הנ"ל וכמ"ש בעז"ה) וראיתי להקדים עוד מה שי"ל בעז"ה גם בד' הירושלמי דפ"ה דסוכה ה"ו ובשלהי מס' שקלים שם דגרסי' התם מוספי שבת ומוספי ר"ח מי קודם ר"י סבר מימר מוספי ר"ח קודמין חיילי' דר"י מהדא שיר של ר"ח קודם לשיר של שבת כו' ע"ש והוא תמוה מאוד דמאי מספק"ל כלל בהכי והלא משנה שלימה שנינו באמת בזבחים פ"ט דמוספי שבת קודם למוסף ר"ח וכ"ש דקשה טפי עלה דר"י הנ"ל דסבר למימר דר"ח קדים נגד המכנה דזבחים הנ"ל וכבר תמה בזה הק"ע ובפ"מ ז"ל ע"ש (ובס' נח"י ס' כ"ה וגם בס' נוע"י בסוף תענית האריך שם ליישב קושית הק"ע הנ"ל בדברים דחוקים מאוד וא"צ להאריך בסתירת דבריו שם בה יעו"ש) אבל לענ"ד הדבר פשוט שים חסרון הניכר בירושלמי הנ"ל ובתחלה נקדים דמש"ש בירושלמי הנ"ל לענין שיר של ר"ח דשוחט מוספי שבת ואומר עליהם שיר דר"ח דע"כ נראה דמ"ש שוחט מוספי שבת כו' דודאי דלאו דוקא נקט הכי התם דמאי עניין שחיטת הקרבנות להשיר כלל והלא קיי"ל דאין אומרים שירה לעולם אלא בשעת ניסוך היין לבד וכדא' רשב"נ בערכין י"א דמניין שאין אומרים שירה אלא על היין כו' [ופירש"י על היין של נסכי קרבן וע"ש בתוד"ה השיר מעכב כו' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' תמידין ה"ה דבשעת הניסוך אומרים השיר כו' (והכ"מ שם לא ציין מקומו ואולי סמך שם על מ"ש בה"ז שחה לנסך כו' ודברו בשיר כו' שציין למשנה דסוף תמיד ע"ש ואמנם בפ"ג מהל' כלי המקדש ה"ב שכתב הרמב"ם שם נ"כ דמתי אומר שירה כו' בעת ניסוך היין כו' ציין שם הכ"מ להך דרשב"נ הנ"ל) וע' בירושלמי פ"ה דפסחים ה"ה דבקרבן שיש לו נסכין תוקעין (על השיר) לנסכים (רק בפסח לבד שאין לו נסכין תני התם שתוקעין לשחיטתו וכמ"ש ג"כ ברמב"ם פ"א מה' פסח הי"ב ע"ש) וא"כ ע"כ צ"ל דלא דק בלישני' בהירושלמי הנ"ל ונקט שחיטה המוספין דשבת ובאמת ר"ל נסכי המוספין וכמ"ש או דטס"ה באמת וצ"ל שוחה לנסך מוספי שבת ואומר עליהם שירה של ר"ח וא"ש בפשיטות (ולהלן