ראשית בכורים עח

י"ל קצת מה שתמה מהרי"ט אלגזי ז"ל שם ברפ"ד דבכורות ע"ד הרמב"ם ז"ל הנ"ל דיליף לבכור בע"מ שנאכל ג"כ בתוך שנתו מהיקשא דוכי יהיה בו מום וכמ"ש וכ' שצריך טעם דאמאי לא הביא הרמב"ם ילפותא דהספרי הנ"ל דמריבויא דכל הבכור מרבינן ג"כ לבכור בעל מום שנאכל בתוך שנתו וכמש"ל ולמה בקש הרמב"ם דרשה אחרת ע"ש ולמש"ל י"ל דהוה קשיא ליה להרמב"ם ז"ל להך דרשא דהספרי הנ"ל דא"כ נילף נמי לכל פסולי המוקדשין שיהיו נאכלין בתוך שנתן להקדשן מג"ש דבשעריך מבכור בעל מום דאם איתא דילפינן בכור בעל מום בזה מריבויא דכל הבכור א"כ הו"ל כדכתיב ביה בהדיא הכי גם בבעל מום וכמש"ל ולכן הוצרך הרמב"ם לחדש לימודא לבכור בעל מום בזה מהיקשא דוכי יהיה בו מום כו' דהשתא הו"ל גם בבכור בעל מום דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בג"ש וכמ"ש וא"ש (ומריבויא דכל הבכור לא מרבינן לבעל מום רק לאיסור גיזה ועבודה לבד וכמש"ל או לאידך דרשי דהספרי שם בזה וכמ"ש מהרי"ט ז"ל ג"כ ע"ש). ועיקר דרשא דהרמב"ם ז"ל בזה מוכי יהיה בו מום יבואר להלן אי"ה דתליא בפלוגתא דתנאי אי מקרא נדרש לאחריו ג"כ בכל דוכתא וי"ל לפי"ז דהספרי הנ"ל ס"ל בזה כמ"ד דמקרא נדרש לפניו ולא לאחריו וכמ"ש להלן בעז"ה ולשיטת הרמב"ם ז"ל בזה יש הכרח ג"כ דאין נוהג דין זה דאכילה בתוך שנתו להקדשו בכל פסולי המוקדשין כלל שהרמב"ם ז"ל מפרש באמת בפי' המשנ' דבכורות כ"ה הנ"ל בשער בכור בע"מ שנשר כו' דמשו"ה אסרו חכמים אף בבע"מ להנות בגיזתו כדי שלא יאחר אותו ולא ישחטהו והוא מחויב לאכלו תוך שנתו בין אם היה תם ובין אם היה בעל מום לפי שנה בשנה עכ"ד (ונראה דטס"ה וצ"ל דכתי' לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ור"ל דסמך אקרא דבתרי' שם דכתיב וכי יהיה בו מום וכמ"ש בחיבורו הנ"ל וכן יש ט"ס בזה בפירושו לעדיות פ"ה מ"ו שכ' שם והאכילה שנה כלומר בשנתו כו' ע"ש וצ"ל ג"כ דכתי' תאכלנו שנה בשנה כלומר בשנתו כו' ע"ש (ומ"ש הרמב"ם עוד שם דלפיכך אסור בדרך גזיזה שיגוז בכור בעל מום כדי שלא יעכבהו הכהן ולא ישחטהו בשנתו כו' ע"ש צ"ע ג"כ דכיון דלגזוז הבכור בידים אפי' הבעל מום אסור מה"ת באמת וכדנפק"ל מריבויא דכל הבכור לבע"מ ג"כ בספרי הנ"ל וכמ"ש א"כ איך שייך לפרש באיסור תורה ג"כ שהוא רק משום גזירה שלא ישהנו לאחר שנתו (והוא סותר לד' הט"ז הנ"ל מהיפך להיפך ממש דהט"ז מפרש הטעם דהצריכו חכמים לאכול את הבעל מום ג"כ בתוך שנתו משום גזירה דגיזה ועבודה וכמ"ש והוא מפרש דלכן אסרה תורה לגזוז בכור בע"מ ג"כ משום שלא יעכבנו אחר שנתו וכמ"ש) ועכ"פ ד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל צע"ג דאטו אנן טעמא דקרא ניקום ונידרוש בזה ועוד שהרי גם בכל פסולי המוקדשין קיי"ל דחייב בהם הגוזז כו' וכמש"ל ולא מצינו בהם כלל שיהיה צריך לאוכלן בתוך שנתן להקדשן וכמ"ש ונראה שיש ט"ס גם בזה ולהלן יתבאר אי"ה) והנה תשלום דבר תשובה זו מבואר לעיל מד' י"א ולהלן באורך בעז"ה

וכאן ראיתי להעלות את כל תשלומי הדברים ממ"ש להלן (דף מ"ו) בעז"ה ליישב דברי הגר"א ז"ל במ"ש בתענית בכורים בע"פ שחל בשבת מד' הירושלמי דר"פ ע"פ בזה והנה ע"פ הדברים המבוארים שם בעז"ה מצאנו מקום ליישב קצת גם ד' הרא"ש ז"ל בפ' ע"פ ס' י"ט במש"ש בעיקר דין תענית בכורים בערב פסח דיש סעד לזה ממ"ש בירושלמי דר"פ ע"פ הנ"ל דרבי לא הוה אכיל בעה"פ כו' ובעי למימר דרבי בכור הוה ומסיק דרבי איסטניס הוה כו' ולמאי דבעי למימר דר' בכור הוה יש סעד למה שנהגו הבכורים להתענות בע"פ וכן יש במ"ס דהבכורים מתענים בע"פ עכ"ד שם והוא תמוה טובא לכאורה דהרי בירושלמי שם נראה דמסיק להיפך באמת בעיקר דין זה דאהא דהוה בעי למימר התם דרבי לא הוה אכיל בגין דהוה בכור א' עלה ר' מנא שם דר' יונה אבא היה בכור והוה אכיל ולכן מסיק באמת התם דלא מן הדא (דהוה בכור) אלא מן הדא שהיה איסטניס כו' ע"ש וא"כ מוכח מדברי הירושלמי הנ"ל בפשיטות באמת דאין מקום לתענית בכורים כלל שהרי ר' יונה היה בכור והוה אכיל וגם ר' דלא הוה אכיל לא היה רק משום שהיה איסטניס וכמ"ש וכבר תמה שם בזה הקרבן עדה ז"ל בש"ק ע"ש וגם הקרבן נתנאל ז"ל באות ע"ט דחק בזה ע"ש: _______________________________ ר' ישמעאל הוא דקאמר לה בחגיגה ט' שם וא"כ אכתי אליבא דר' ישמעאל לשיטתו לכאורה לא פריך מידי בזה (שם י"ז הנ"ל) דנקיש נמי חג השבועות לחג הסוכות דהרי ר' ישמעאל הוא דס"ל בזבחים נ"ז דהימנו וד"א הוי היקש וא"כ לדידי' הרי לא מצינן למילף בהיקש מדבר הלמד בג"ש אף שלמד בו בחד זימנא גם למילתא דכתיב ביה בהדיא דהיינו הימנו וד"א (לפי' התוס' הנ"ל וכמ"ש) וכן בעיקר קושית הטו"א ז"ל הנ"ל לכאורה לר' ישמעאל לשיטתו תקשי טפי דמאי פריך אליבי' דנקיש לחג הסוכות שהרי בזבחים ס' משמע דדחק הש"ס לומר אליבא דר' ישמעאל שם דס"ל דבתר מלמד אזלינן ע"ש (גבי הא דיליף רי"ש מע"ש מבכור שא"נ אלא בפני הבית וע' בתמורה כ"א ומ"ש בזה להלן ס"ח בעז"ה ע"ש) ואם איתא דס"ל דבתר מלמד אזלי' א"כ ודאי דס"ל דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים דשאני הך דתודה שלמדה משלמים דבא מהמעשר בזבחים נ' משום דהמלמד חולין הוא וכדדחי מ"ז לדר"פ הנ"ל בזה ע"ש וא"כ אליבי' דרי"ש לכאורה לא פריך מידי דנקיש לחג הסוכות דהרי שפיר י"ל דס"ל לרי"ש דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש כיון דמוקמינן לדידי' דשפיר ס"ל דבתר מלמד אזלי' וכמ"ש (אם לא שנאמר דקושית הש"ס בחגיגה י"ז הנ"ל הוא רק לפי מאי דקס"ד בזבחים שם דלא אמרי' דם ובשר חדא מילתא הוא וא"כ ע"כ צ"ל לפ"ז דס"ל לרי"ש דבתר למד אזלינן ע"ש וא"כ ע"כ דס"ל לרי"ש דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש וכדר"פ הנ"ל ולהכי פריך שפיר לדידי' בחגיגה שם דנקיש לחג הסוכות כיון דע"כ ס"ל דחוזר ומלמד בהיקש וכמ"ש) אמנם למש"ל יש ליישב לכאורה בפשיטות קושית הטו"א הנ"ל די"ל דאליבא דר יוחנן דא' משמי' דרי"ש הך ג"ש דעצרת עצרת הנ"ל הוא דקא פריך הכי התם שהרי בירושלמי דחגיגה הנ"ל ס"ל לר' יוחנן נמי התם כר' יונתן הנ"ל דעולת ראיה באה אפי' לאחר מיתה וכמש"ל וא"כ ע"כ דנפק"ל מהיקשא דבכור וכמש"ש ובבכור גופא לא ילפינן רק מג"ש דערך ערך מערכין וכמש"ל וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל לר' יוחנן נמי כר' יונתן בזה דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש וכמש"ל ולהכי שפיר פריך לר' יוחנן לשיטתו בזה דנקיש חג השבועות לחג הסוכות לתשלומין כל שמונה כיון דע"כ ס"ל דחוזר ומלמד בהיקש וכמ"ש אלא דבאמת כי דייקינן בהא אין מקום למ"ש בזה כלל שהרי באמת מצינן לומר דר' יוחנן ור' יונתן ודאי ס"ל דדבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים רק דס"ל דבתר מלמד אזלי' והמלמד הוא ערכין ובכור דחולין הוא ולהכי שפיר ילפינן לדידהו בהיקשא דבכור ________________________________ בתוס' הנ"ל א"ש ג"כ דכיון דלב"ש גם הזוחלין כשרין להכי מכשיר שפיר התם אף שמעכב הזחילה ע"י הגיסטרא המק"ט כיון דכשרין הן גם אם היו זוחלין לגמרי לב"ש וצ"ע אך למש"ש הר"ש ז"ל עוד די"ל דהך דב"ש בחרדלית איירי כשיש שם מקום המחזיק מים גם באשבורן והחרדלית מחובר לו כשפה"נ ע"ש א"ש בזה דגם לב"ש הזוחלין פסולין הן רק במעכב הזחילה ע"י דבר המק"ט לחוד לב"ש הוא דמכשרי וכמ"ש). ועכ"פ כי ן דנראה בהך תוספתא הנ"ל דר' אליעזר הוא דמכשיר לעכב הזחילה בדבר המקבל טומאה וחכמים פוסלין שם וכמ"ש והרי קיי"ל בנדה ח' דבסדר טהרות לכו"ע אין הלכה כר' אליעזר אלא בארבעה דברים לבד דקא חשיב הש"ס התם ______________________________ אז על הנסכים באמת (וכגון דאיתרמי להו נסכים אז על הקרבן שהקריבו מאז קודם שבטל התמיד וכדהוה בעי לאוקמי ליה בערכין שם בזה ודחי לה משום דא"כ שירה דיומא הול"ל דהיינו לה' הארץ ומלואה כו' משום דאם איתא דצריך לומר שירה גם על הנסכין הבאין בפ"ע) א"כ ודאי דשירת חובה היא וא"כ שירה דיומא הול"ל דהיינו השיר של אותו היום שמביאין הנסכין אז וכמש"ש ומזה הוכיח ר"י שם דע"כ צ"ל שאמרו אז שירה דרשות לבד ושלא על הנסכין כלל ומשו"ה שפיר אמרו אז שיר של יום אחר