ראשית בכורים עד

כלל לבעל מום ולתמורה ג"כ (וצ"ע דעכ"פ הרי נראה מד' הירושלמי הנ"ל דמדרבנן ודאי דצריך לאכול גם את תמורת הבכור בתוך שנה הראשונה שהמיר בו ונפל בו מום אז ולא נזכר דין זה כלל ברמב"ם ז"ל פ"ג מהל' המורה ה"ב ע"ש ואכמ"ל) ולהכי שפיר קאמר בירושלמי שם דשנתו דבכור בעל מום אינו מחוור מן התורה כלל וכמ"ש וא"כ הרי עכ"פ אף לאסמכתא בעלמא לא מצינן לרבות מהך דרשי דקראי רק לבכור בעל מום לבד. דבכור תם כתיב בהדיא ומצינן לרבות בדרך אסמכתא עכ"פ לבכור בעל מום ג"כ וכמ"ש אבל שאר כל הקדשים דאינהו גופייהו כשהם תמימים לא כתיבי בהדיא בקרא כלל רק דנפק"ל ג"כ מריבויא הנ"ל וכמ"ש וא"כ ודאי דבעלי מומין דכל הקדשים לא מצינן כלל בהו אפי' אסמכתא בעלמא בזה דריבויא דקראי לתמימים אצטריך וכמ"ש ולהכי שפיר לא תקנו חכמים בכל פסולי המוקדשין לאוכלם ג"כ בתוך שנתן להקדשן משום דבדידהו לא מצינן שום אסמכתא ג"כ בהך קרא כלל וכמ"ש וא"ש לד' הירושלמי הנ"ל שלא תקנו חכמים גם בכל פסולי המוקדשין כן לאוכלם בתוך שנתם דוקא וכמ"ש ולמש"ש המהרי"ט ז"ל די"ל עוד דבזמן הבית ודאי שהי' חיובא מן התורה לאכול הבעל מום ג"כ תוך שנתו כזמן הקרבתו של הבכור תם רק דבזמן הזה שאין הבכור תם קרב שוב אין מצוה מן התורה לאכול הבעל מום תוך שנתו כי אם מדרבנן בעלמא הוא בזה"ז וע"פ זה ר"ל שם דגם רש"י ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל בזמן הבית בזה ע"ש (ובאמת היה נראה כן מפשטא דהברייתא הנ"ל לפי' התוס' הנ"ל דעד שלא נראה להראותו לחכם ר"ל שכבר נפל בו מום רק שלא נזדמן לו חכם להראותו אם הוא מום קבוע ורשאי לקיימו כן אפי' ג' שנה עד שיזדמן לו חכם וכמש"ל ולכאורה יש לתמוה בזה דאם בבעל מום קמיירי א"כ למה לא התירו להשהותו עד שיזדמן לו חכם רק בזה"ז לבד כדקתני ברישא דברייתא הבכור בזמן הזה כו' והרי גם בזמן הבית לכאורה היה הדין כן דלאחר שנפל בו מום היה רשאי להשהות עד שיזדמן לו חכם ומאי נ"מ גבי בעל מום בין זמן הבית לזה"ז כלל וע"כ משום דבזמן הבית באמת היה זמן אכילתו דבעל מום בתוך שנתו ג"כ מן התורה ולכן היה צריך אז לחזור אחר חכם כדי לאוכלו בתוך שנתו ולא הי' רשאי להשהותו אז עד שיזדמן לו חכם וכמש"ל בזה אך בזמן הזה דוקא דאכילתו בתוך שנתו הוא רק מדרבנן באמת לכן התירו לו להשהותו במומו עד שיזדמן לו חכם וכמ"ש בירושלמי דר"ה הנ"ל להוכיח מזה דע"כ דחיוב אכילתו בתוך שנתו הוא רק מדרבנן וכמש"ל ועכ"פ הרי _________________________ דיעריכנו הנ"ל ה"נ בפדיון חייב האב ליתן אף כשמת הבן לאחר שלשים יום (וכדפירש"י שם) ושוב יליף ר' יונתן בהיקשא דכל בכור כו' ולא יראו כו' דמה להלן בבכור אף לאחר שמת הבן ואין מי לפדות עוד אפ"ה כיון שמת לאחר ל' מחייבינן לאב ליתן פדיונו כדנפק"ל בג"ש מערכין הנ"ל ה"נ גבי ראיה אף לאחר שמת המוריש ואין על מי להביא עוד קרבן ראיה שלו אפ"ה כל שמת לאחר שכבר ראה פנים בעזרה ביו"ט ראשון מחוייב היורש להביא קרבן ראיה שלו בשאר ימי החג (ואף שלא הפריש קרבנו מחיים אליבא דר"י הנ"ל ודומיא דפדיון הבן בזה וכמ"ש) וא"ש בזה דהך דהירושלמי דחגיגה הנ"ל דא' ר' יונתן גופי' שם דמה בכור בניך תפדה אפי' לאחר מיתה וה"נ לא יראו כו' אפי' כו' והך דאר"י בש"ס דילן בבכורות הנ"ל דמה להלן יורשין חייבין אף כאן כו' תרווייהו חד מילתא נינהו באמת ולחייב את היורש להביא קרבן ראייה כל מורישו לאחר מיתת המוריש קא יליף ר"י בהך היקשא דבכור הנ"ל וכמ"ש (ופירש"י ז"ל דחוק טובא בזה ע"ש ומש"ש דמה להלן היורשין חייבין דחוק קצת באמת גם לפירש"י ז"ל ע"ש) ובזה מיושב באמת גם מה שיש לדקדק לכאורה בסוגיא זו לפירש"י ז"ל שם דבלישנא קמא דהתם דמתני ליה לדר' יונתן הנ"ל על אידך מתניתין דחייב באחריותו כו' גרסי' ברך היקשא דר"י בזה בהדיא דיליף מעולת ראיה דמה עולת ראיה חייב באחריותו אף פדיון הבן כו' ובהך לישנא דר"פ דמתני ליה ארישא כו' לא גרסי' בדר"י אלא דמה להלן יורשין כו' אף כאן כו' ולפירש"י הנ"ל לכאו' הול"ל בהך לישנא נמי הכי דמה עולת ראיה היורשין כו' אף בפדיון הבן כו' וכדא' בלישנא קמא הנ"ל בזה (אך מאי דבל"ק קא מפרש דיליף ריקם ריקם מראיה ________________________ שם דתנן התם במחט שהיתה נתונה על מעלות המערה והי' מוליך ומביא במים דכיון שעבר עלי' הגל טהורה ע"ש ונראה לכאורה מהך מתני' להיפך דסתם לן הכא כר' יהודה בזה דלא בעינן הוי' ע"י טהרה גבי מקוה כלל שהרי המים הללו שעברו ע"ג המחט היה רק על ידי האדם שהי' מוליך ומביא בידו במים וע"י זה הוגבהו המים עד שעלו ע"ג המחט והו"ל כהוי' ע"י טומאה וכמו שהקשה התוס' יו"ט שם בזה באמת ע"ש והנה מה שנ"ל ע"ד התוס' יו"ט ז"ל שם אבאר אי"ה להלן בזה

אך בתחלה ראיתי לבאר מה שנראה להוסיף עוד להלכה בעיקר דין זה בעז"ה והוא מהא דגרסינן בתוספתא רפ"ג דמקוואות גיסטרא שהיא בקרקע בור של גת וירדו גשמים ונתמלאה הרי אלו פסולין מפני שהן גדורין על גבי כלי ור' אליעזר מכשיר כו' ע"ש והובא בר"ש ז"ל שם פ"ב מ"ד ופי' בזה שהסיד שבגת אין מחזיק מים בשוליו בלא (כצ"ל) הגיסטרא שהיא

__________________________ והן יען כי כתבתי זאת בעז"ה סמוך ליום הצום ע"כ ראיתי לציין כאן דבר הנחוץ לידע לכל חולה שיש בו סכנה ח"ו הצריך לאכול בצום הכפורים עפ"ד רופא בקי ומחוייב לאכול רק פחות פחות מכשיעור (אם לא כשאמדו הרופא שלא יספיק לו פחות מכשיעור וכמ"ש באו"ח סי' תרי"ח ס"ח ע"ש) ולהפסיק בנתיים כדי אכילת פרס (שהוא שיעור כדי אכילת ד' ביצים כמש"ש בס"ז והיינו להחמיר כד' רש"י ז"ל שכ' שם בס' תרי"ב ס"ד ע"ש) הן שיערנו בעז"ה דשיעור אכילה (בפחות מככותבת) הוא פחות מעט (מצוקער לעקיך) הניקח בחצי קאפ' ושיעור שתי' (בפחות ממלא לוגמיו של אדם בינוני) הוא פחות מעט ממלא כף מאכלית (ואמנם האדם שיודע בעצמו שאין מלא לוגמיו (שהוא כדי שיסלקנו לצד א' כו' כמש"ש בס"ט) מחזיק כל כך ישער בעצמו בזה) ולהפסיק בין אכילה לאכילה שיערנו בעז"ה מכבר שהוא כמו תשעה מינוטין בין זה לזה ואח"ז רב יצא לאור ס' ליקוטי שו"ת חת"ם סופר ומצאנו בעז"ה להגאון ז"ל שם ס' ט"ז שהעלה ג"כ בדעתו הגדולה דשיעור פרס הוא כמו תשעה מינוט ע"ש (ואף שעיקר הראיה שלו שם בזה מסוגיא דכריתות י"ג דמוכח התם שיש זמן לטבול עצמו בתוך שיעור אכילת פרס ושיעור טבילה משמע בשבת ל"ה שהוא כמו חצי מיל שהוא תשעה מינוט ע"ש (ולד' הרמב"ם ז"ל בפי' בפ"ג דפסחי' מ"ב דמהלך מיל הוא ב' חומשי שעה וע' בביאורי הגר"א ז"ל באו"ח סי' תנ"ט ס"ק ד' באורך א"כ היה לנו להחמיר בשיעור פרס שהוא י"ב מינוט לפ"ז וצ"ע) הנה יש לתמוה ע"ד הגאון הנ"ל באמת דהרי בכריתות שם מיירי שאוכל תחילה אוכלין טמאין כמו רביעית פרס וטובל בנתיים ואוכל עוד רביעית פרס וטובל בנתיים ואוכל עוד רביעית פרס ומשכח"ל דהכל הוא בכדי אכילת פרס ע"ש ואם שיעור הטבילה עצמה הוא בכמו תשעה מינוט א"כ כי מצטרפת לה בהדי שיעור אכילת עוד חצי פרס ע"כ צ"ל לפ"ז דשיעור פרס לא הוי פחות משמונה עשר מינוט עכ"פ דשיעור הטבילה לא הוי יותר מחצי פרס וצע"ג ע"ד הגאון הנ"ל בזה וע"ש) ועכ"פ בעיקר הדין כבר שיערנו גם אנחנו בזה בעז"ה שהוא כמו תשעה מינוטין וכמ"ש וכן צריך להפסיק בין שתיה לשתיה (ובין אכילה לשתיה א"צ להפסיק כלל כמש"ש ס' תרי"ב ס"א) רק כשהחולה נצרך הרבה לשתות עוד יכולין להקל בשתי' שלא להפסיק בנתיים רק כמו ששה מינוטין וג' רבע מינוט לבד (שהשיעור דתשעה מינוט שכתבנו הוא לד' רש"י ז"ל דפרס הוא ד'